סא"ל מיל. אברהם זהר

המכון לחקר מלחמות ישראל

 

 

                                                                  השריון במלחמת ששת הימים

פתח דבר

( תודתי נתונה לאלוף מיל. יעקב –ג'קי אבן, שתיקן והוסיף  למאמר, בתוקף היותו ממעצבי תורת הלחימה של חיל השריון וכן לתא"ל מיל. אשר לוי )

 

ביום העצמאות, 2012,  נפטר סא"ל מיל. ד"ר עמיעד ברזנר [ חליל ]. ספרו השלישי, על השריון במלחמת ששת הימים " אש לפניו תהלך ", יראה אור בקרוב בהוצאת "מערכות ". מאמר זה נסמך ברובו על ספרו של עמיעד ועל מחקרים שלי ויידע של שנינו בשיחות ארוכות על ההיסטוריה של השריון. חליל , כמו יתר ההיסטוריונים הפעילים ב"יד לשריון", עסק בהיסטוריה והפקת לקחים ממנה ולא ב"מורשת קרב".

גם מאמר זה נכתב כהיסטוריה צבאית ולא כ"מורשת קרב" ואינו פוסח על הישגים אך כולל גם ביקורת ושגיאות מפקדים, שאי למידתם , מביאה לשגיאות דומות במלחמות הבאות, בהם עוצבות שלא הגיעו למגע עם אוייב, בשל פיקוד לקוי הן ב-67 והן ב – 73; בהם ליקויי לוגיסטיקה שהאטו את מהירות התנועה של עוצבות  שריון; בהם ליקויים בהכנת הצבא למלחמה, כמו אי הימצאות תאורת א.א. גם בששת הימים וגם במלחמת יום הכיפורים; כמו בשגיאות של איזון בין טנקים- חרמ"ש- ארטילריה; בהן הפרות משמעת וכו' . כל אלה, חס וחלילה להם להפריע בהטמעת "מורשת הקרב" בגייסות.

בשלוש מלחמות של תמרון ואש, השתתף והתפתח השריון: במערכת סיני – 1956, בה הפעיל צה"ל 200 טנקים; במלחמת ששת הימים בה הפעיל צה"ל 1095 טנקים ובמלחמת יום הכיפורים, בה כלל השריון  בשדות הקרב  2000 טנקים.

מנסחי תורת הביטחון הישראלית, לאחר מלחמת העצמאות, ראו בשריון אך גוף מסייע לחיל הרגלים. במלחמת סיני  - 1956, כלל חיל השריון רק  ארבע חטיבות שריון, מהן רק חטיבות 7 , 37  ו – 27 באו לביטוי בלחימה בסיני. מרבית הטנקים היו טנקי "שרמן"  מ-3, מ-1, ומ-50. המודרני בטנקים היה טנק האמק"ס הצרפתי. עוצבת היסוד היתה החטיבה ואילו האוגדה היתה בשלבי התהוות.

טנקי ה"שרמן" היוו במערכת סיני – 1956, את מרכיב התמרון והתקדמות כוח היבשה לעומק סיני. גדוד האמק"סים, גדוד 9 בחטיבה 7, לא הגיע למוקדי הלחימה והטנקים בגדוד לא ירו ולו פגז טנק אחד.

תורת הביטחון של שנות ה- 50 וה-60, כללה בתוכה מושגים כמו: "מקרה הכל" וה"בור הפיקודי ". "מקרה הכל" היה החשש מתקיפת מדינת ישראל, ע"י כל צבאות ערב: מצרים, ירדן, סוריה ועיראק. מצב כזה נתפס  כסיכון קיומי לישראל וחייב מעבר מהיר למתקפה בשטחי האוייב, תוך  ניסיון שלא להיקלע למלחמה רב חזיתית.

ה" בור הפיקודי" היה מרחב ג'בל ליבני –ביר חסנה, בו צפוי היה להתפתח קרב שריון בשריון גדול ומכריע, לאחר ההבקעה.

צבאות ערב קלטו לאחר מערכת סיני טנקים מדור מתקדם  בהם טנקי ט – 54 / 55, פטון מ- 48 – א – 1. חיל השריון הישראלי, כלל טנקי  צנטוריון ופטון א-1,א-2 וא-3, לצד טנקי שרמן מ-1, מ-50 ומ-51 וכן טנקי אמק"ס.

כאחד מלקחי מלחמת סיני 1956, הפך חיל השריון, ל"מלך שדה הקרב".

מפקדת גייסות השריון, בפיקודם של אורי בן ארי, חיים בר לב, דוד אלעזר וישראל טל, ריכזה תחת מה שנקרא " לוחמת שריון ", את תורת המלחמה של כלל כוחות היבשה.

הפרסום היחיד שנוסף לתורת הקרב של צה"ל, לאחר הספרים של מאיר פעיל שנכתבו  בשנת 1953, היה ספר לוחמת שריון – 1965, שקדם לו ספר של ג'קי אבן, על אימון הצוות.  

בין הפעולות המרכזיות שבוצעו, היתה הסבת חטיבות חי"ר לחטיבות ממוכנות, על גבי זחל"מים וניוד הארטילריה .

במלחמת ששת הימים, היו בצה"ל  4 אוגדות משימתיות:  אוגדה 84  בפיקוד ישראל טל,  אוגדה 38 בפיקוד אריאל שרון , אוגדה 31  בפיקוד אברהם יפה, ואוגדה 36   בפיקוד אלעד פלד.

לצה"ל היו ערב המלחמה 1100 טנקים כשירים לקרב, בהם טנקי "צנטוריון" מטאור( טנקי בנזין, אך רובם כבר עם תותחים 105 מ"מ ), טנקי "פטון" מ- 48 אי ,אי 2 וא-3; טנקי "שרמן" מושבחים :"סופר שרמן" , שרמן מ-51 , שרמן מ – 50 וכן טנקי אמק"ס.

למספר הזה של טנקים אחראית מפקדת קשנ"ר בפיקוד מנחם מרון ( מנדי) שהכשירה בחודש הכוננות, 139 טנקים: 54 צנטוריונים, 15 פטון א -3 ו- 20 שרמן מ- 51. לאלה נמצאו גם צוותים סדירים ומילואים.

השריון פעל בכל גזרות הלחימה, בסיני, בגדה המערבית ובגולן. אליו נוספו כוחות חי"ר וכוחות חיר"מ , שפעלו רכובים על זחל"מים, מוטסים וברגל.

ערב המלחמה התגשם  למעשה התסריט המאיים של "מקרה הכל", אלא שישראל שתקפה ראשונה. בכך עקפה את מחשבתה של הקואליציה הבין ערבית. בכך היתה מתקפת צה"ל גם בבחינת " מכת נגד מקדימה " ואסטרטגיה של "גישה בלתי ישירה " מבית מדרשו של  סרן ב.ה. לידל הארט.

תכנית מלחמת ששת הימים "נחשונים" , כללה מתקפת חיל אוויר להשמדת הכוח האווירי המצרי ; לחימה יבשתית רק בחזית סיני, תוך הימנעות מפתיחת חזית נוספת, בטרם הוכרע קרב היבשה בסיני.

במקרה של זליגת המלחמה לזירות נוספות, היו למטכ"ל, לראשונה, עוצבות שריון רבות שניתן היה להפנותן ב"קווים פנימיים", מחזית לחזית לפי הצורך.

פועל יוצא של תכנית המלחמה היה הקצאת כ - 700  הטנקים לפיקוד הדרום,  בהם כל טנקי ה"צנטוריון " ו"פטון", מהם השתתפו בקרב ההבקעה כ – 500 טנקים. בזירת פיקוד המרכז היתה רק חטיבה ממוכנת 10, עם גדוד של טנקי "שרמן מ- 50" וכן גש"פ [ גדוד שריון פיקודי ] של טנקי "שרמן" מ -1; בגזרת פיקוד הצפון, היו שתי חטיבות שריון וגש"פ שכללו טנקי "שרמן" משודרגים וטנקי אמק"ס.

התכנית המטכ"לית ושל פיקוד הדרום בפיקוד אלוף שייקה גביש, הייתה ייחודית באמנות המלחמה של העת החדשה, אך היה בה גם מימד של סיכון מחושב ואפילו סיכון יתר כל שהוא, שכן התקווה שהמלחמה תהיה רק בחזית אחת נמוגה כבר בצהרי היום הראשון למלחמה. ירדן הצטרפה למלחמה וסיכנה בירי ארטילרי שדות תעופה צבאיים ואזרחיים.

זירת סיני

רק אוגדה אחת שנבנתה רק  על בסיס חטיבות טנקים, פעלה בסיני, אוגדה 31 בהרכב 2 חטיבות "צנטוריון ",  200 ו – 520. מפקדה היה אברהם יפה. אוגדה 84 בפיקוד האלוף טל -  טליק, כללה את חטיבה  משוריינת 7 בפיקוד שמוליק גונן - גורודיש, את חטיבה ממוכנת 60 בפיקוד מנחם אבירם - מן, את חטיבה חיר"מ  35 בפיקוד רפאל איתן- רפול, רכובה ע"ג זחל"מים ועוד גדוד טנקי פטון בפיקוד אורי בר און וכן כוח סיור בפיקוד ישראל גרנית שכלל גם טנקים.

אוגדה 38 בפיקוד אריאל שרון, כללה את חטיבה משורינת 14 בפיקוד מוטקה ציפורי שכללה גדוד טנקי "שרמן" מ- 50 ומ-51, גדוד טנקי "צנטוריונים ", וגדוד חרמ"ש; את חטיבת חי"ר 99 בפיקוד קותי אדם ובנוסף לאלה חטיבת חי"רמ 80 בפיקוד דני מט וכן את כוח "אב" בפיקוד אורי ביידץ וכוח סיור בפיקוד אריה טפר - עמית.

המלחמה החלה במבצע "מוקד", בו תקף חיל האוויר בהצלחה מדהימה את שדות התעופה הצבאיים  במצרים ובסיני.  הרמטכ"ל יצחק רבין לא  חיכה לדו"ח על תוצאות התקיפה האווירית. במקביל לזמ"מ [ זמן על מטרות ] של חיל האוויר, הורה המטכ"ל לפיקוד הדרום להיכנס לתוך סיני.

כוחות הפיקוד פעלו במשך יום המלחמה הראשון, ללא סיוע אווירי, למעט "פוגות" עם כוורות נ"ט. יתר על כן, רק אוגדה אחת, אוגדה  84 נכנסה בבוקר היום הראשון לקרב,  בפתחת רפיח.

במקביל למתקפה היחידה, הוחדרה חטיבה 200 בפיקוד ישכה שדמי ללא קרב בנתיב ואדי חרידין; חטיבה שניה, 520 בפיקוד אלחנן סלע, הייתה כל היום עתודה מטכ"לית , למול אפשרות של ניסיון שריון מצרי  לנתק את דרום הנגב.

גדוד 63 של טנקי "צנטוריון" בפיקוד נתקה ניר חדר מצפון למערך אום כתף, גבר על מוצב גדודי והגיע אל האגף הצפוני של מערך אום כתף; יתר כוחות האוגדה כבשו ביום מוצבי חוץ ותקפו את מערך אום כתף רק קרוב לחצות הלילה.

טליק, לא ביצע מתקפה חזיתית, אלא פעל בגישה בלתי ישירה מערכתית, כאשר לפת את המערך של דיביזיה 7 המצרית, משני קצותיו. חטיבת טנקים 7 פעלה  באגף הימני ולמרות קרבות קשים בצומת רפיח הגיעה עם כוחות לא גדולים בלילה לאל עריש. חטיבה 35, נשארה בחלקה ללא הטנקים שלה שסטו צפונה והתקשתה לכן בקרב קשה מול מערך מצרי חפור.

חטיבה ממוכנת 60, חתרה כל היום והלילה  בציר קשה למעבר מדרום למערך פתחת רפיח ולא השתתפה בקרב, למעט כיבוש מתחם ביר לחפן הריק כמעט מכוחות, למחרת.

חטיבה 200, הגיעה ללא קרב לכביש ג'בל ליבני – אל עריש. בכך היא אבטחה את אגפי אוגדות 84 ו - 38 ובלילה מנעה הגעת חטיבת טנקים מצרית לעבר אל עריש, חרף עליונות מצרית בכל הנוגע לתאורת א.א.

בשל העבירות הקשה בואדי  חרידין, שהוחרפה בשל מעבר הטנקים, לא נעה גוף הלוגיסטיקה בעקבות הטנקים, אלא הופנה לכביש ניצנה – ג'בל ליבני.

אוגדה 38 תקפה רק לאחר חצות את מערך אום כתף. חטיבת חי"ר 99 חדרה רגלית למערך מאגפו הימני; חטיבה 14 וגדוד 63, חדרו דרך הכביש משני קצותיו והכריעו את הקרב. הארטילריה המצרית , שותקה לזמן לא קצר, ע"י חטיבה מוקטנת 80, של צנחנים מובלים במסוקים אל מצפון למערך.

טרם סיום הקרב באום כתף, הוחדרה חטיבה 520 דרך הכביש, עוד בטרם טוהר המרחב מכוחות אוייב, הגיעה תוך השמדת טנקים מצריים, אל קצה  המערך והשמידה גדוד טנקים מצרי שנע לסייע למערך אום כתף. אולם, החטיבה נותרה ללא הדרגים שלה ושל חטיבה 200, שאוגדה 38 לא נתנה להם להתקדם בצמוד לטנקים. זה פגע בהמשך ברצף התקדמות אוגדה 31 לתוך סיני .

בגזרה הדרומית בצעה חטיבה ממוכנת 8 בפיקוד אלברט מנדלר פעולות הטעייה והונאה, בשילוב עם אוגדת הונאה. על פי מקורות מצריים, פעילות זו, גרמה להורדת כוח שריון מצרי [ כוח שאזלי ]מזירת רפיח לעבר הציר הדרומי.

לקראת בוקר היום השני למלחמה, היה אמור היה להיות קרב השב"ש ב"בור הפיקודי ". אולם, בניגוד להערכות של אמ"נ, לא קודמה דיביזית שריון 4 המצרית לעבר מרחב ג'בל ליבני-ביר חסנה, אך גם לפיקוד דרום, לא היו  בבוקר 400  טנקים לקרב ב"בור הפיקודי",  אלא רק 40 טנקים של חטיבה 200, מאחר  והגדוד השני שלה, נע בלילה לסייע בקרב של אוגדה 38, ביזמת סגן מפקד אוגדה 31, שהיה כל העת עם הכוחות הקדמיים, וסבר בטעות כי אוגדה 38 זקוקה לעזרה.

רק לקראת ערב, חזר הגדוד השני לחטיבה 200. כוחות של אוגדה 84 כבשו עד אז, ללא קרב את ביר לחפן שנחשבה ל"אגוז קשה" המפריע לחבירה של אוגדה 84 עם חטיבה 200; החטיבה השניה של אוגדה 31, חטיבה 520 הגיעה עד לפתחת הדייקה ולא התקדמה למרחב ג'בל ליבני. זאת, מאחר והמח"ט נערך לקדם כוחות של דיביזיה 4 שסבר בטעות שיגיעו אליו. עד ללילה, תקפה רק חטיבה 200 לעבר ג'בל ליבני והשמידה  כ- 30 טנקים מצריים.

גם אוגדה 84 החלה לנוע רק בלילה , בשתי זרועות:  בציר החוף ולמרחב ג'בל ליבני.

בפועל התקדמות של אוגדות פיקוד הדרום, ב- 6 ביוני, לא הייתה רבה.

בעיית חוסר הדלק העיבה גם על מה שקרה למחרת. למרות שצירי ההספקה והפינוי בכביש רפיח – אל עריש ובכביש ניצנה – ג'בל ליבני נפתחו, חסר דלק בעיקר לטנקים של אוגדה 31.

כך קרה שלמרות החלטת מפקד הפיקוד לכתר את הכוחות הנסוגים בקו רומני- הגידי – מיתלה – נח'ל ע"י אוגדות השריון, לא הגיעו ב – 7 ביוני למעבר המיתלה , יותר מ- 9 טנקים, חלקם נגררים ע"י טנקים אחרים, ביזמת סגן מפק' אוגדה 31 ובהתנגדות מח"ט 200 . כוח קטן זה,ספק אם מנע נסיגת המצרים והיה בסכנת השמדה.  אוגדה 84, לעומת זאת, הגיעה לביר גפגפה, כשרק לפלוגת טנקים אחת, טנקי פטון א -3 נותר מלאי דלק למתקפה בואדי מליז. כוח "גרנית" בציר הצפוני, הלך והתקדם לעבר התעלה.  

בתוך הלילה ולמחרת ב- 8 ביוני, הגיעו למֵיצָרים, כוחות נוספים של חטיבה 200 וכן של חטיבה  520 , שבשל אי התקדמותה עד כה, הודח המח"ט אלחנן סלע. הפיקוד הועבר לסגנו יעקב – ג'קי אבן, שהניע את החטיבה בקצב שריון מהיר למיצר המיתלה ולרס סודר, תוך לחימה במיתלה בכוחות מצריים נסוגים  ומעבר להם לכיוון התעלה. במקביל נעה חטיבה 200 בציר הגידי.

בגזרה הדרומית של סיני, הגיעה חטיבה 14 של אוגדה 38 לנח'ל, בבוקר ה-8 ביוני ובמקביל הגיע לשם כוח סמח"ט 8 – מוטקה בן פורת והשמידו כוחות מצריים נסוגים. 

בפועל נסוג עיקר הצבא המצרי בסיני למצרים, למעט כוחות שנפגעו קשות בקרבות ההבקעה, על ידי חיל האוויר , וחלקם גם ע"י השריון הישראלי.

זירת הגדה המערבית

בזירת  הגדה המערבית, לא עמדה לרשות פיקוד המרכז, אלא חטיבה 10 בלבד, שכללה גדוד טנקי שרמן מ - 50 ושני גדודי חרמ"ש וכן גש"פ של טנקי "שרמן" בירושלים וסביבה.

בנוסף לחטיבות החי"ר, היו לצבא ירדן שתי חטיבות טנקי פטון מ – 47 וכן חטיבה ממוכנת 8 העיראקית שכבר נכנסה  לירדן והיתה אמורה לאפשר מעבר ממגננה למתקפה באיזור המתניים  הצרות של מדינת ישראל, מול נתניה – תל אביב. לחטיבה היה גדוד טנקים ט-.54 

המפקד בפועל של צבא ירדן, עבד אל מונעם א ריאד המצרי, הקדים לפעול נגד ישראל, עוד בטרם  הגיעה חטיבה 8 לנהר הירדן.

כניסת ירדן ללחימה, לא היתה נוחה לצה"ל ששאף להימנע מלחימה בנוסף ללחימה בסיני, בחינת סצנריו " מקרה הכל" של מתקפה בכל הגזרות.

לצד החשש מכניסת חטיבת השריון העיראקית לזירה הירדנית, עמדה בפני המטכ"ל גם הסכנה לשדה התעופה ברמת דוד שהופגז ע"י ארטילריה ירדנית.

למול סכנה זו, הוכנסה אחה"צ , חטיבה ממוכנת 45, לעמק דותן . בתגובה לכניסת השריון הישראלי לגדה המערבית, הורה ריאד לקראת ערב לחטיבת שריון 60 לנוע לעבר ירושלים ולחטיבת שריון 40, לנוע לעבר עמק דותן.

עתה ניצבה בפני המטכ"ל  סכנה להר הצופים ולירושלים. חטיבה 10 הוחשה לעבר  הר הצופים . אי סגירת הכבישים לירושלים האטה את כניסת החטיבה לקרב. החטיבה נעה תוך לחימה בקרקע ההררית ומערך מבוצר ירדני בגב ההר המוביל מקרית ענבים לתל אל פול שעל כביש ירושלים – רמאללה. המתקפה היתה בכמה נתיבים.

בלילה נוצר מירוץ בין חטיבת פטונים 60 הירדנית וחטיבה 10. עם שחר יום הלחימה השני, הגיעו 6 טנקים מ – 50 של  חטיבה 10 לתל אל פול, מהגדוד שהעפיל לגב ההר באגף המזרחי ותוך לחימה רק בקרקע ש"תקעה" פלוגת טנקי צנטוריון, והקדימו פלוגה אחת בלבד של טנקי פטון של חטיבה 60 הירדנית שספגה פגיעות של חיל האוויר בדרכה לכביש ירושלים – רמאללה.

חטיבת טנקים 40, הגיעה עם בוקר לצומת  קבטיה, "צומת החללים " העיראקיים במלחמת העצמאות וגברו בנקל על כוח קטן מידי של חטיבה 45, שהושאר לאבטחת אגף. מח"ט 45, שהיה בסמוך לכיבוש ג'נין, סב לאחור ובסיוע חיל האוויר, בלם את הזרוע הימנית של החטיבה הירדנית.

על מנת להשלים את כיבוש צפון הגדה , הוכנסה אליה גם חטיבת טנקים 37 . היא הגיעה לאגף של הכוח הירדני . הטנקים הירדניים, נסוגו לעבר שכם.

זירת הגולן

כאמור, הסכנה של "מקרה הכל" בחזית המזרחית, היתה מוחשית ב-  6  ביוני. תכנית מבצע "נָצר" [ניצחון] הסורית, עמדה להתבצע באותו יום.

הסורים עשו הכנות למתקפה, כולל הכשרת מעברים על נהר הירדן בליל 5-6 יוני, אך אי נכונות סוריה לסייע לתביעות נאצר וכן הסתבכות כוחות שנעו מזרחה בכוחות השריון שנועדו לכבוש את אצבע הגליל וכן תקיפות חיל האוויר הישראלי, סיכלו את המתקפה, למעט תקיפה של כוח  קטן לעבר קיבוץ דן.

לו היתה מתבצעת , לא היו אז לפיקוד הצפון אלא 44 טנקי שרמן מ- 1 של הגש"פ ו- 54 טנקי שרמן מ-50 ו-מ51 של גדוד 377 מחטיבה 37 , מאחר וחטיבות 45 ו – 37 המוקטנת לחמו בצפון הגדה.

המטכ"ל לקח על עצמו סיכון מחושב, מה גם שבליל 6 – 7 יוני יורטה ידיעה על ביטול המתקפה.

אי היענות של שר הביטחון  לדרישת המטכ"ל ומפקד הפיקוד דדו, בה תמך ראש הממשלה, העמידה בימים 7 ו-8 ביוני את שאלת כיבוש הגולן, ללא מענה חיובי של הדרג המדיני.

למרות זאת, המשיכו המטכ"ל ופיקוד הצפון, בהכנות למתקפה המיוחלת. המטכ"ל  גם העמיד בימים 7 ו – 8 ביוני בכוננות לעלות לצפון, את חטיבה 10 ואת חטיבה 45 שעמדו לסיים את כיבוש הגדה המערבית.

המפנה באחת של דיין בבוקר ה- 9 ביוני, גרם לכך שכוחות נוספים של חטיבת שריון 10 וחטיבת צנחנים 80, לא הצליחו להגיע לזירת הלחימה, ב- 9 ביוני.הסיבה לכך היתה "פקק" שנוצר בצומת צמח. בשל כך, נדחתה המתקפה בדרום הגולן , ל-10 ביוני. שר הביטחון מאוכזב, כמעט וביטל את "מקבת" דרום.

גם כך, עמדו לרשות הפיקוד, אותו יום חטיבה מוקטנת 8 שהגיעה מהנגב וכן חטיבה 37 שהגיעה מהגדה המערבית, לאחר כיבוש שכם.

שתי חטיבות אלה ושתי חטיבות חי"ר, ביצעו את השלב הפותח בכיבוש הגולן: חטיבה מוקטנת 8 עם חטיבת גולני, עלו לגולן מצפון עמק החולה; חטיבה 37 ועימה חטיבת חי"ר  3 עלו בנתיב רוויה התלול יותר.

המאמץ הצפוני בפיקוד רמ"ט פיקוד הצפון, דן לנר, עלה בחלק הפחות תלול של הגולן, וביצעה את "מקבת צפון". גדוד טנקים  129  עלה  בנתיב גבעת האם. בהגיעם לציר הנפט, נפצע המג"ד . את מקומו תפס מ"פ הסיירת  שנפצע אף הוא ומת . את מקומו תפס המ"פ  נתי גולן שהוביל את הגדוד שכבר סטה קודם בטעות צפונה , במקום דרומה והגיע לקלע ועימו 2 טנקים בלבד. על לחימתו קיבל את עיטור הגבורה.

המח"ט נוכח כי גדוד 129 טעה בדרכו. הוא המשיך עם כוחות אחרים צפונה לעבר זעורה ואח"כ נע לסייע לנתי גולן בקלע.

מאמץ שני היה של חטיבת גולני ועימו פלוגת טנקים. כוח הטנקים שהיה עם גדוד 12, לא מצא את הנתיב לעלייה לציר הנפט ומשך את הגדוד לעבר תל פוחאר . הגדוד נקלע לקרב קשה בשטח ההשמדה של המוצב. לבסוף הוכרע הקרב ע"י כוח בפיקוד  סמח"ט גולני עם טנקים שהגיע למוצב באיגוף מצפון.

כוח טנקים שני שנע עם גדוד  13, כבש את תל עזזיאת ללא נפגעים.

חטיבה 37 עלתה לגולן עם חטיבה 3 בנתיב תלול כאשר טנקי האמק"ס מובילים וכבשו את רוויה.

למחרת הגיעה לאצבע הגליל גם חטיבה 45 וכבשה את החלק הצפוני של הגולן.

לאצבע הגליל, הגיעה ביום השני ללחימה חטיבה 10. זו חברה לחטיבה 37 בפאתי קוניטרה.

בדרום הרמה, פעלה אוגדה 36 בפיקוד אלעד פלד. כוחות מוטסים במסוקים של חטיבה 80 כבשו את הנתיב הדרומי של הגולן. בעקבותיהם עלו טנקי גש"פ צפון. הכוחות הגיעו באותו יום עד מעבר לתל פרס.

לקחי המלחמה

לאחר המלחמה, בדק מפקד גייסות השריון, אלוף טל , את קרבות השריון, כאשר מח"ט בודק מח"ט אחר וקוימו גם ועידות מח"טים לדיון ולהפקת לקחים.

בבחינה זו ובסדרת ניתוחי אירוע במכללה לפיקוד ולמטה בשנים 74-80 בהיותי מדריך היסטוריה צבאית במכללה, במסגרת תחקירי מלחמות שכונו "חרט אנוש" , נמצא בין היתר  שאותן הסבות חי"ר לחרמ"ש, לא נשאו פירות כצפוי, מאחר שהקרב הנייד, היה כמעט על בסיס טנקים בלבד. גם חטיבת חי"רמ 35 בפתחת רפיח התקשתה בפעולתה, בעיקר וחסרו לחטיבה  טנקי הגדוד שניתנו לה, גם בשל אי יכולת הזחל"מים לעמוד בקצב התנועה של הטנקים.

יוצאים  מן הכלל היה גדוד החרמ"ש הסדיר של חטיבה 7, וכן גדודי החרמ"ש של חטיבה 10, שהופעלו בלחימה.

פועל יוצא של לקחים אלה, היה בניית חטיבות השריון לאחר המלחמה משני גדודי טנקים וגדוד חרמ"ש אחד.

חטיבות השריון, עמדו במרכז הכוח של צה"ל בכל זירות הלחימה ואפשרו  את ניידות הכוחות ויכולת כיבוש לעומק.  פועל יוצא של לקח זה, היה הצבת הטנק במרכז בלחימה, כולל בהגנה. 

תקלות בהגעת הדרגים בסיני, פגעו ביכולת ניצול ההצלחה של הטנקים בסיני , בשל חוסר דלק. התוצאה היתה שכוחות מצריים הצליחו לסגת ללא הפרעה.  פועל יוצא של לקח זה, היה הפעלת אגדי תחזוקה שנעו בעקבות הטנקים ודאגו לתדלק ולחמש את הטנקים.

חרף הלחץ על הארטילריה  לנוע בקצב הטנקים וחרף תרגיל אגד בו הורה דוד אלעזר לעשות כך, לא היה סיוע טוב בקרב ההתקדמות והמרדף,אלא רק בשלב הראשון של ההבקעה.  בעקבות המלחמה, בוטלו יחידות דגם ד' [ 120 מ"מ] על זחל"מים ונקבע שלכל חטיבה יהיה גדוד ארטילריה.

פעולה ב"קווים פנימיים" אפשרה הנעת כוחות מזירה לזירה .  מצב דומה לא היה במלחמת יום הכיפורים, בשל המרחקים הגדולים.

התנגדות שר הביטחון למתקפה בגולן,  מנע הגעת שפעת כוחות שהיו מזרזים את כיבוש הגולן וכיבוש לעומק רב יותר.

האם יושמו לקחי מלחמת ששת הימים במלחמת יום הכיפורים?

 לפחות לקח טכנו טקטי אחד לא יושם.  במלחמת ששת הימים, לא היו למפקדי הטנקים ולתותחני הטנקים, אמצעי ראיית לילה. בשל כך הייתה תנועת טנקים בלילה מוגבלת.

משמעות היעדר ראיית א.א. במלחמת יום הכיפורים, היתה קשה יותר, בעיקר בקרב הבלימה, בו נפגעו מאות טנקים, למול טנקים סוביטיים, ובמרכזם טנקי ה-ט 55, מצויידים בראיית א.א.

נדמה כי צבא ארה"ב למד יותר טוב את לקחי המלחמה בעיקר בלחימה בגולן ויישם אותם, מה גם שהרמטכ"ל מוטה גור וראש אמ"נ שלמה גזית, מנעו את חקירת מלחמת יום הכיפורים והפקת לקחים, בטענה שזה מפריע לשיקום אמ"נ וצה"ל.

מקורות: מחקרי מחלקת היסטוריה וענף תולדות חיל האוויר; ספרו של שמעון גולן על הפיקוד העליון במלחמה;  מחקרי חניכי פו"מ יבשה וזרוע ים; ספריו של אל"מ מיל. פסח מלובני על צבאות ערב; מאמרים על המלחמה שיראו אור בספר של המכון לחקר מלחמות ישראל, לקראת יום השנה ה-50 למלחמה; עמיעד ברזנר, אש לפניו תהלך- השריון בין קדש למלחמת ששת הימים; ספרי מפקדים ומדינאים במלחמה; ישעיהו גביש ,סדין אדום.