1.2.15
מלחמת ששת השנים 1967 – 1973
אברהם זהר, מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל
אנה פרנק 19 רמת גן, 5252635 037528471 0522972526
מבוא
בין יוני 1967 לאוקטובר 1973, ניטשו בין ישראל למדינות ערב שלוש מלחמות, בזו אחר זו: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ובערבית: אל נכסה אל ת'אניה או חָרבּ 1967 , חָרבּ איסתינזאף [הקזת דם ]; חָרבּ אוקטובר 1973.
בשלוש המלחמות נפלו כ – 3500 ישראלים ועשרות אלפי ערבים.
מלחמת ששת הימים ארכה 7 ימים, בין 6 – 11 יוני 1967; מלחמת ההתשה ארכה שלוש שנים , בין 12 יוני 1967 ל- 8 אוגוסט 1970 ; מלחמת יום הכיפורים ארכה 19 ימים, בין 6 – 24 אוקטובר 1973.
לאחר מלחמת ששת הימים התקבלה החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"מ; מלחמת ההתשה הסתיימה בקבלת תכנית רוג'רס האמריקאית; מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהחלטה 338 של מועצת הביטחון .
בשנת 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים; בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן; בשנת 1993 נחתם הסכם אוסלו בין ישראל לפלסטינאים.
חיבור זה מציע לראות את שלוש המלחמות כמסכת מתמשכת של מלחמה אחת שארכה שש שנים, בה כל מלחמה גוררת את המלחמה הבאה. זאת, מבלי לפגוע בייחודיות של כל מלחמה מבין השלוש.
מצרים כמתוות המלחמה הארוכה ומנהיגתה
למלחמת ששת השנים ואת מלחמת ההתשה הובילה , גרמה ויזמה מצרים, בהנהגת עבד אל נאצר . את מלחמת יום הכיפורים יזם והנהיג אנואר אל סאדאת.
בפועל, מחולל המלחמה הארוכה היה גמאל עבד אל נאצר. במרס 1968, תשעה חדשים לאחר מלחמת ששת הימים, בה נסוגו צבאות מצרים, סוריה וירדן משטחים שנכבשו בידי ישראל, ובשלב ראשוני של מלחמת ההתשה, התווה נאצר את האסטרטגיה הערבית במלחמה הארוכה.
זאת עשה בשיחה עם לוחמים מצריים במוצב הסמוך לתעלת סואץ. בהמשך המלחמה, עשה זאת כמה וכמה פעמים באירועים רשמיים של השלטון המצרי, בעיקר בנאומי יום ההפיכה, ב-23 יולי.
בבסיס האסטרטגיה שלו, הציב נאצר את אסטרטגיית ה"מלחמה הארוכה" של מאו טסה דון הסיני, במלחמתו להקמת סין הקומוניסטית, בשנים 1934 - 1949. מאו ראה במלחמה הארוכה שלושה שלבים עיקריים: שלב הנסיגה הגדולה מול מתקפה אסטרטגית של האוייב; שלב ההגנה האסטרטגית והכנות למתקפה, שלב הכולל גם לחימת גרילה, בו נוטלים חלק נכבד ארגוני גרילה; שלב התקפת הנגד האסטרטגית.
תכנית השלבים של נאצר, הייתה דומה בקוויה הכלליים לתורתו של מאו. היא כללה בגלגוליה השונים עד למותו של נאצר בספטמבר 1970 , שלושה עד ארבעה שלבים עיקריים:
שלב ה "עמידה האיתנה – צומוד "
שלב " הגנה מונעת , או פעילה – דפאע וָקָאִאי "
שלב ה "הרתעה או התשה – אל רָדע "
שלב ה " שחרור – אל תָחריר " .
בפועל, נראה ששלבי המלחמה הארוכה של מאו ותרגומם ע"י מנהיג העולם הערבי, גמאל עבד אל נאצר, תואמים את מלחמת ששת השנים:
שלב הנסיגה האסטרטגית במלחמת 1967, בה נסוגו כל צבאות ערב משטחים שנשלטו ע"י מצרים, ירדן וסוריה.
שלב תחילת מלחמת ההתשה, שבמרכזה פעילות החזית המזרחית וארגוני גרילה של הפלסטינים ( יוני 67 – מרס 1969 )
שלב המשך מלחמת ההתשה, שבמרכזה צבא מצרים ( מרס 69 – אוגוסט 1970)
שלב המתקפה האסטרטגית המצרית – סורית, במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973.
תכניתו של סאדאת שהנהיג את מצרים לאחר מות נאצר, היתה מוגבלת במטרותיה הצבאיות, אך מכוונת למימוש המטרה העיקרית שבמרכזה ה"שחרור – תחריר ". אלא שסאדאת שם לו מטרת - על נוספת: סיום המלחמה הארוכה עם ישראל, לרבות הגעה להסדרים עם יתר מדינות ערב והפלסטינים.
על קברו של סאדאת בכניסה לקהיר, מול הבמה עליה נרצח בידי חייל שנמנה על המתנגדים לשלום עם ישראל, ציווה סאדאת לחקוק את הכתובת הבאה:
" כאן קבור אנואר א סאדאת, נשיא מצרים; בָּטָל אל חרב ואל סלאם [ אביר המלחמה והשלום], עָאשָׁה מן אָגָ'ל אל סלאם [ חי למען השלום ] ואִסתָשׁהָאד מן אג'ל אל מָבָּאדי [ ונפל למען העקרונות] ".
ה"מלחמה הארוכה" הערבית – ישראלית
כאמור, התיאוריה המאואיסטית של המלחמה הארוכה על שלביה, תואמת בקוויה הכלליים למלחמת ששת השנים , בשנים 67 – 73.
מלחמת ששת הימים, פרצה שלא בטובתו של נאצר ומוקדם מכפי שציפה, עוד לפני שהתווה בשנת 1968, את תכנית השלבים שלו. בפועל, מהווה מלחמת ששת הימים את המקבילה הערבית לזו הסינית של המתקפה האסטרטגית של האויב ושלב ההגנה האסטרטגית.
נאמן לתיאוריה הסינית, לא המתין נאצר וכבר חודש לאחר סיום מלחמת ששת הימים, נכנס בפועל, אם גם לא הכריז על כך, לשלב השני של המלחמה הארוכה . בסדרת תקריות ביולי 1967 בקטע הצפוני של תעלת סואץ, שנמשכה עד לטיבוע אח"י "אילת" באוקטובר 1968, החל באסטרטגיית התשה והטרדה שפסקה בתעלה בתחילת 1968, אך נמשכה בחזית המזרחית ואף הועתקה בלחימת גרילה למרחבי יהודה והשומרון.
נאצר פנה לשקם את צבא מצרים, לקראת השלב ה"שחרור" המיוחל, והמשיך לקיים מלחמת גרילה בקו נהר הירדן, בגולן ובשטחים הכבושים – יו"ש ורצועת עזה. כך שקטה חזית קו התעלה, אך נמשכה הלחימה בחזיתות האחרות, תוך השלמה של ירדן, סוריה, עראק והפלסטינים, עם המשימה להמשיך את הלחימה עד לשיקום הצבאות הערביים ובראשם צבא מצרים. או אז, יבוצע השלב השלישי – המתקפה האסטרטגית.
עד למרס 1969, היינו במשך קרוב לשנה ורבע, לא חזר הצבא המצרי לבצע את חלקו בשלב השני, אלדפעא אל וקאאי. כל אותו זמן, סוכל ניסיון פלסטיני להקים "בסיס גרילה" בשומרון ושובש ניסיון שלו להקים בסיס כזה בעמק הירדן הירדני ונמשכו תקריות אש בגבול הירדן וסוריה.
ארבע פעמים ניסה נאצר להגיע לשלב ה"שחרור": ספטמבר 1968, יולי 1969, ינואר 1970 וספטמבר 1970.
לקראת קיץ 1968, הניח נאצר כי צבאו שוקם והוא יכול לעבור ישירות לשלב האחרון בתכנית השלבים שלו. בספטמבר ובאוקטובר 1968, פתח הצבא המצרי פעמיים בירי ארטילרי מסיבי לעבר עמדות ישראליות במזרח סיני. נאצר החל מתבטא, כי הוא סמוך למעבר לשלב ה"תחריר" , שבמרכזו צליחת התעלה.
במקביל החל ירי קטיושות וארטילריה ירדנית ועיראקית על יישובי עמק כנרות, לרבות הערים בית שאן וטבריה וירי לעבר יישובי גבול לבנון.
תגובתו של צה"ל היתה כבדה. היא כללה הפעלת אש ארטילרית מסיבית וכוח מוטס במסוקים פשט על מטרות בעומק מצרים (מבצע "הלם" – נג'ע חמדי). למעשה הועתקה לתעלה אסטרטגית "השמה" שהופעלה קודם לכן בשנת 1968 בירדן, ובמרכזה גרימת הרס ואבידות לערים, כולל פגיעה באזרחים ותשתיות כלכליות.
נאצר שנוכח כי העורף שלו – הנילוס, חסר הגנה וכן כי ערי התעלה נחרבות והחלה נהירת פליטים לקהיר, קטע את המשך המעבר לשלב ה"תחריר" ונפנה לבסס את ההגנה על ערפו. בחזית המזרחית נמשכה ההתשה.
תקופה זו, של כחצי שנה, נוצלה ע"י צה"ל להקמת קו המעוזים בתעלה.
במרס 1969, החל שלב הביניים בשלב השלישי, שלב "אל רדע", עדיין התשה, אלא שעתה נוספו על צבאות הזירה המזרחית גם צבא מצרים וביתר שאת, כולל פעולות גרילה בחו"ל, בהם חטיפת מטוסים.
בשלב זה, שהחל גובה גם מישראל מחיר דמים כבד בתעלה, חישב , על פי חשיבת נאצר לעבור לשלב ה"שחרור" , אך זה נגדע בעקב הכנסת חיל האוויר ללחימה בתעלה.
המפנה היה ב – 20 ביולי 1969, בפשיטה על האי גרין ולמחרת, הפצצה ראשונה אווירית. בנאום יום ההפיכה המסורתי, ב – 23 ביולי 1969, נאלץ נאצר לגלות כי אין לו ברירה אלא לעבור למה שכינה: " מלחמת הקזת דם הדדית ממושכת " ובערבית : "חרב אל איסתינזאף אל מותוָאלה ". השם תורגם באמ"נ ל "מלחמת התשה".
השם נלקח מ"תזכיר חג המולד" של פון פלקנהיין , מפקד צבא גרמניה בחזית וורדן 1916 לקייזר הגרמני : " אם אין אתה יכול להשמיד את האויב , הקז את דמו עד לובן " ובגרמנית: אסטרטגיה של " AUSBLUTENSKRIEG ".
על פי חוקרים מצריים היה זה שלב של "התשת ההתשה", אך למרות זאת , מצרים המשיכה לנקוט אסטרטגיה של התשה, בדרך לשלב ה"שחרור" המיוחל.
השימוש במושגים " חרב איסתינזאף " ו "צומוד ", משמשים מאז 1969, את החברה הערבית כמאפיינים את כלל העימות הערבי – ישראלי.
בתחילת 1970, החל צה"ל בהפצצות עומק במצרים, על מנת לשבש בפעם השלישית הכנות של נאצר להגיע לשלב ה"שחרור", אך פעולה זאת גררה מעורבות פיזית רוסית, שכללה לקיחת האחריות להגנת מצרים ע"י הרוסים. כוח הנ.מ. הרוסי הפיל 5 מטוסי "פנטום" ישראליים.
למרות הפלת מטוסים רוסיים ע"י חיל האוויר הישראלי, נאלץ צה"ל לקבל יזמה אמריקאית להפסקת אש. בליל הפסקת האש, קידמו המצרים את סוללות הטילים לתעלה. המהלך האחרון, היה מהלך הונאה מצרי – רוסי שהצליח במלואו. עתה ציפה נאצר למהלך סוגר בתום 90 ימי ה"סטנד סטיל" , ואז בחסות מטריית הטילים חשב בפעם הרביעית לבצע את שלב ה"השחרור", אלא שהוא מת בספטמבר 1970.
בחזית המזרחית סוכל ניסיון פלסטיני, בסיוע חיל משלוח סורי, להקים "בסיס גרילה" פלסטיני בצפון ירדן. הפלסטינים מכנים את אותו חודש כ"ספטמבר השחור – אָילול אל אסוואד ".
גם הפעם, מותו של מנהיג, שינה את מדיניות מצרים. יורשו של נאצר אנואר סאדאת הבין שלא יוכל לבצע את שלב ה"תחריר" במלוא היקפו והתווה תכנית מוגבלת מטרה, שבמרכזה כיבוש שטח מוגבל ממזרח לתעלה, שיביא למהלכים מדיניים בהם תיסוג ישראל מסיני.
ואכן, ב- 6 באוקטובר 1973, בוצעה צליחת התעלה, "אל עובור" בערבית. בסיום המלחמה, החל תהליך של מו"מ שהביא לשלום בין מצרים לישראל ואח"כ לשלום בין ירדן לישראל.
חילופי שלטון כמשפיעים על מלחמת ששת השנים
חילופי שלטון בתקופת מלחמת ששת השנים, בישראל , במצרים ובארה"ב, גרמו לשינויי מדיניות חריפים. מות אשכול בתחילת 1969, הביא לשלטון בישראל, את גולדה מאיר שבניגוד לאשכול, לא חתרה להסדרים, גם לאחר פירוק ממשלת האחדות הלאומית, בתחילת אוגוסט 1970.
מות נאצר בקיץ 1970, העלה לשלטון במצרים את אנואר סאדאת, שניסה להגיע להסדר עם ישראל ולחלופין תכנן וביצע מהלך צבאי מוגבל והשיג את מטרותיו.
החלפת ג'ונסון בניכסון, כנשיא ארה"ב , בשנת 1968, שינה את המדיניות האמריקאית לכיוון " עיסקת חבילה" עם ברה"מ , שלא בטובת ישראל.
מינוי יאסר ערפאת , בשנת 1968, כמנהיג אש"פ, הציב את הפלסטינים במעמד שווה לשליטי מדינות ערב בעימות עם ישראל. פעולות ערפאת, תאמו את האסטרטגיה של נאצר ובמרכזם החרפת נוסח ה"אמנה הפלסטינית" שראתה בלחימה בישראל "אסטרטגיה ולא טקטיקה ".
התמנות חאפז אסד לנשיא סוריה, בשנת 1970, השפיע על נכונות סוריה להשתתף בשלב האחרון של מלחמת ההתשה ובמתקפה במלחמת יום הכיפורים.
האם ניסתה ישראל להגיע להסדר עם מדינות ערב והפלסטינים ?
לאחר מלחמת ששת הימים, ב- 19.6.67, החליטה ממשלת ישראל, כולל מנחם בגין, להחזיר את סיני והגולן למצרים ולסוריה , תמורת הסדר לסיום מלחמות. זו , לא הועברה כנראה ע"י ארה"ב לערבים.
ההחלטה בוטלה, בעקבות מינוי גולדה מאיר, שחתרה לגבולות בטוחים ומוסכמים .
היו גישושים להסדרים עם הפלסטינים, בתקופת לוי אשכול ועם מצרים, שלא הבשילו.
גולדה דחתה את הצעות סאדאת לשלום, גם מאחר וכללה גם את הדרישה לפתרון הבעיה הפלסטינית.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, נחתם הסכם שלום עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994). הסכם אוסלו עם הפלסטינים נחתם בשנת 1993.
או"מ והמעצמות
ברה"מ חימשה את צבאות מצרים וסוריה ואילו ארה"ב חימשה את צה"ל, לקראת מלחמת ששת הימים.
ארה"ב נתנה לישראל " הבהוב של רמזור צהוב " לקראת המלחמה. ישראל אף לא היססה להפעיל מתקפת נגד מוקדמת של חיל האוויר, בבוקר ה – 5 ביוני 1967.
במהלך המלחמה, איימה ברה"מ במעורבות, בעיקר בשלב הסופי של המלחמה וארה"ב נוכח איום זה קידמה את הצי השישי לחופי סוריה.
בסיום במלחמה, החליטה מועצת הביטחון את החלטה 242 , שכללה בתוכה נסיגה של ישראל משטחים שנכבשו.
החלטת ממשלת ישראל, מה – 19.6.67, על נכונות נסיגה מסיני ומהגולן, נראה שלא הועברה ע"י ארה"ב למצרים ולסוריה.
במלחמת ההתשה, ניסו ניכסון וקיסינג'ר, לכרוך את העימותים הבין מעצמתיים ושל המדינות במזה"ת עם המלחמה בויטנאם, במה שקרוי package deal – עיסקת חבילה.
ברה"מ הפעילה בינואר 1970 מעורבות צבאית במצרים, ע"י נטילת האחריות להגנה אווירית. היה אף קרב אוויר- אוויר בין מטוסי צה"ל למטוסים סובייטיים.
המלחמה הסתיימה, על פי מתכונת מסמך רוג'רס האמריקאי, לרבות " סטנד סטיל" שהופר בלילה של הפסקת האש, ע"י מצרים.
לקראת מלחמת יום הכיפורים, לא עשתה ארה"ב, כמוה כישראל, מאמצים גדולים מדי על מנת לקדם הסדר בין ישראל למצרים.
ארה"ב, נתונה במשבר "ווטרגייט" , לא נתנה לישראל אישור למתקפת מנע, בצהרי ה- 6 אוקטובר. כמוה כישראל, הופתעה בבוקר ה- 6 באוקטובר 1973. בימים הראשונים של המלחמה, היא אף התאכזבה מאי יכולת ישראל לשנות את פני המערכה בסיני.
לעומת הפעלה מיידית ואף קודמת לפרוץ הקרבות של "רכבת" ימית ואווירית רוסית לסוריה ולמצרים, גמגמה ארה"ב באשר למשלוחי נשק לישראל.
המלחמה הסתיימה בהחלטה 338 של מועצת הביטחון. בעקבותיה, החלו שיחות בין ישראל למצרים שהבשילו בהסכם "קמפ דיויד" בשנת 1979.
יחסי מדינה – צבא
שיתוף פעולה מלא, בין אשכול ליצחק רבין,איפשר הכנה אופטימלית של צה"ל למלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה, התגלע עימות בין המטכ"ל לבין אשכול. למרות זאת, שררו יחסי הבנה ואמון בין ראש הממשלה לרמטכ"ל.
כניסת משה דיין לפיקוד העליון, בלחץ ציבורי, לא היטיבה עם ניהול המלחמה. דיין "זיגזג " והשהה החלטות באשר לרצועת עזה, ההגעה לתעלה, כיבוש העיר העתיקה וכיבוש רמת הגולן.
בסיום המלחמה, לא עירב אשכול את הרמטכ"ל, בהחלטה של ה- 19.6.67 ואף לא עידכן אותו על כך.
במהלך מלחמת ההתשה, היתה תמימות דעים בין הדרג המדיני לצבאי, על הצורך לחזק את צה"ל לקראת מלחמת יום הכיפורים.
היתה גם הבנה הדדית , במהלך מלחמת ההתשה, לרבות החלטת אשכול על "אסטרטגיה של השמה" , בשנת 1968.
גולדה ודיין בעקבותיה, נפגשו לא פעם אחת עם פורום המטכ"ל וערבו אותו בלבטים , אף בתחום המדיני והחברת, כולל דיון על מכתב השמיניות.
עימות בין בר לב ודיין, היה רק סביב הפעלת הפצצות העומק במצרים, אך המטכ"ל שלא רצה לבצע את התקיפות במועד שנקבע, קיבל עליו לבצע את החלטות הדרג המדיני.
במלחמת יום הכיפורים, החריף העימות בין הרמטכ"ל לשר הביטחון. בבוקר ה -6 באוקטובר 1973, עיכב שר הביטחון את גיוס המילואים וגולדה לא אישרה מתקפת נגד אווירית. למחרת אמרה לדדו כי שגתה.
נוהלו של דיין לבקר תכופות בזירות הלחימה, אך הקשה על ניהול המלחמה ע"י הרמטכ"ל. ויכוחים שהוכרעו לרוב ע"י גולדה, היו בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, סביב סוגיות של נסיגה לקו ערפי, הדחות מפקדים, צורך בהפסקת אש, צליחת התעלה וכיבוש סואץ.
אלה, בצד הפרות משמעת ושגיאות של הפיקוד הבכיר, בעיקר באמ"נ, חיל האוויר וזירת סיני, פגמו בניהול המלחמה בניצוח הרמטכ"ל.
למרות, חוסר ניסיונה והיידע הלקוי שלה בנושאים צבאיים, התערבה גולדה מאיר בהחלטות המרכזיות במלחמה והפגינה מנהיגות .
האם הוכן צה"ל למלחמות?
הצמד אשכול – רבין, החיש משנת 1964, תהליך רכש מסיבי של טנקים שנוסף לרכש מסיבי של מטוסים, והיטיב להכין את צה"ל למלחמת ששת הימים.
צה"ל נכנס למלחמת ההתשה, לא מוכן לסוג זה של מלחמה. צה"ל פיתח תורות ויכולות, בתוך המלחמה.
רמטכ"ל צה"ל , בר לב, הקפיד שהמלחמה לא תפגע במאמץ הכנת צה"ל למלחמה הבלתי נמנעת הבאה בצבאות ערב.
מאחר והדרג המדיני הישראלי לא גילה נכונות להגיע להסדר, חרף הצעות סדאת להסדר, נאלץ צה"ל להתכונן למלחמה בלתי נמנעת הבאה.
כוח השריון והמטוסים הוכפל לקראת המלחמה הבאה. לבד מאי המצאות תאורת א.א. לתותחני הטנקים בגולן, שבגינה אבדו טנקים רבים, הוכנו כל האמצעים, לרבות ציוד צליחה.
הוכנו תכניות שהיה בהם כדי לקדם מתאר של מלחמת יום הכיפורים, אך אי משמעת ושגיאות בפיקוד העליון, ביממה הראשונה בעיקר, פגעו במימוש העצמה הצבאית והתיכנונים.
במימד הלוגיסטי, קודמו הימ"חים של חטיבות הטנקים לחוני קדמי. בגולן ובסיני, הוכנו מצבורי תחמושת ודלק.
גם צבאות ערב, חיזקו את כוחם הצבאי , לקראת מלחמה נוספת.
אמנות המלחמה – סוגיית מגננה ומתקפה
לקראת מלחמת ששת הימים, מיעט צה"ל לעסוק בתרגילי הגנה, למרות יכולת הערבים לחתוך במימד הצר מול נתניה ואצבע הגליל.
תורת המלחמה, נשענה על אותם חיבורים של "תורת הקרב" ו"לוחמת שריון" . לא לפני מלחמת ששת הימים ולא אחריה, לא "הומצאו" תורות אחרות, כמו "תורת המערכה" לפני מלחמת לבנון השנייה.
גם לקראת מלחמת יום הכיפורים, לא עסק צה"ל בתרגילי הגנה, למרות המרחב העצום בסיני, שאיפשר למשוך את המצרים ממטריית הטילים בתעלה.
צה"ל סמך ובצדק, על יכולת האיסוף המודיעיני של אמ"נ וה"מוסד". נראה שלא הייתה עד אז מלחמה, שלקראתה יכלו סוכנויות האיסוף, לקבל מידע על מלחמה קרבה, כמו בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
אי העברת המידע המתריע לרמטכ"ל, הייתה רק בשל הפרת משמעת של ראש אמ"נ.
לקראת המלחמה, בקיץ 1972, קויים משחק המלחמה " איל ברזל", משחק מלחמה שהיה זהה למה שיקרה ביממה הראשונה של המלחמה.
בסיכום התרגיל, טבע הרמטכ"ל , את המונח של " מקרה הקטסטרופה ", במקרה ולא יקבל את ההתרעה המיוחלת מאמ"נ. לפי דפ"א זו, אמורים היו הכוחות הסדירים שיתוגברו בחטיבת טנקים בכל זירה לבלום, עד להגעת כוחות המילואים. תנאי להצלחה ולו חלקית של הבלימה, היתה השתתפות חיל האוויר בבלימה, לפני דיכוי סוללות הטק"א.
תכניות המלחמות וביצוען
הצלחות צה"ל במלחמת ששת הימים, היו מעל ומעבר לכל תכנון וציפיות להישגים. התכניות היחידות שהוכנו היטב ובוצעו היטב, היתה מבצע "מוקד" האווירי והמתקפה היבשתית בסיני. יתר הביצועים בגדה ובגולן, היו בבחינת החלטות בתוך המערכה, יותר מאשר ביצוע " תכניות אב אופרטיביות"
למלחמת ההתשה, נכנס צה"ל ללא הכנות וללא ידע על סוג זה של לחימה. תכניות מלחמת ההתשה, הותוו בתוך מהלך המלחמה. מטרת המלחמה היתה להפסיק את המלחמה וזו הושגה, אך במחיר דמים כבד.
נאצר, שנזקק לשיקום צבאו, לאחר מלחמת ששת הימים, העמיס את הלחימה, על מרכיבי החזית המזרחית, עד שחשב כי יכול להגיע לשלבי המלחמה המכריעים, בסתיו 1968.
בכל מלחמת ההתשה, פיקד נאצר למעשה על כל צבאות הקואליציה הערבית, לרבות הפלסטינים. משלא הצליח להגיע לשלב ה"תחריר", פנה וקיבל סיוע סובייטי, לרבות סוללות טק"א ומטוסים.
בתגובה העביר צה"ל את הפצצות חיל האוויר ללב מצרים. משלא הצליח גם אז להגיע לשלב ה"תחריר", הסכים להפסקת אש של 90 ימים. זו נוצלה לקידום מסך הטילים לתעלה. מותו בספטמבר 1970, קטעה את תהליכי הדרך למלחמה .
סדאת, משנוכח כי לא יגיע להסדר עם ישראל, הכין את צבאו, בצד צבאות סוריה ועראק למלחמה .
תכניות מלחמת יום הכיפורים שובשו ביממה הראשונה , בשל הפרת משמעת של ראש אמ"נ, עליו סמך הפיקוד העליון שייתן התרעה של 48 שעות לפחות. גם כך, בוצעו תכנוני הצבא כהלכה ומעבר לכך, בזירת הגולן ובזירה הימית; לא כך היה בזירת מצרים . ביצוע לקוי בימים הראשונים, חייב את הפיקוד העליון למנות את רב אלוף חיים בר לב מעל לאלוף הפיקוד , שמואל גונן.
לצה"ל היתה לפני המלחמה, גם תשובה למערך טילי הקרקע = אוויר, אך התכנית ( מבצע " שריטה" ) לא יצאה לפועל, בשל הפרת פקודה של בני פלד, מפקד חיל האוויר. בני פלד גם ביצע כמה הפרות משמעת נוספות, ששיבשו את תכניות הרמטכ"ל, ביממה הראשונה ובמהלך המלחמה.
התכנית הלוגיסטית של צה"ל, למרות ההפתעה, ובמרכזה הזרמת הטנקים של אוגדות המילואים, בוצעה במחצית הזמן המתוכנן.
תכנית המלחמה המצרית, מוגבלת במטרותיה, בוצעה כמעט במלואה; תכנית כיבוש הגולן ע"י הצבא הסורי וכוחות משלוח, נכשלה.
החֶברוֹת הערבית והישראלית במלחמות
לאחר מלחמת ששת הימים , נכנסה החברה הערבית למצוקה. ספרות התקופה הערבית, היתה ספרות "קָלָק – תעוקה ". לעומת זאת, ספרות הפלסטינים היתה ספרות ושירה של " מקוואמה" – התנגדות.
נגיב מחפוז, גדול סופרי מצרים כתב כי עטה שק והסתובב אבל בשווקים, ב – 11 ביוני 1967; ב-6 באוקטובר 1973, הסיר את השק.
בישראל, שררה אופוריה לאחר מלחמת ששת הימים, אך בצד אלבומי ניצחון, הופיע כבר סמוך למלחמה הספר "שיח לוחמים".
האווירה השתנתה בגבור מלחמת ההתשה. בשנת 1970, פורסם " מכתב השמיניות " והועלתה הצגתו של חנוך לווין " מלכת האמבטיה".
הצעירים בלוחמי שלוש המלחמות, היו בני "דור האספרסו " שנולדו סמוך ובמלחמת העצמאות.
הספרות והצגות התיאטרון, לאחר מלחמת יום הכיפורים, דמו לספרות ה"תעוקה" הערבית, לאחר מלחמת ששת הימים. הועלו גם הצגות כמו "גורודיש", "מחלקה 2 כיתה 3", " מקרה גבול ", הסרט "בלוז לחופש הגדול" ועוד. נכתבו ספרים, כמו "אש" של יובל נריה ו"חיילי בדיל על חוף ירושלים" של עמיה ליבליך. אלה הם ספרי " הצד השני של המטבע", הצד הקשה יותר והביקורתי.
במצרים, הוקם בקהיר אתר הנצחה למלחמה, ה"פנורמה של חרב אוקטובר ". באתר כלי נשק וכלי שלל; בלובי – תמונות המנהיגים , מפות המלחמה ושילוב של דמויות פרעוניות ומולן דמויות מהמלחמה .
על כרטיס הכניסה, מופיעה יונת השלום וציורי ילדים, בתערוכה כל שנה , ביום השנה למלחמה, עוסקים במלחמה, אך גם בשלום עם ישראל. הצליחה, " עוּבּוּר" בערבית הפכה למושג שכלל גם "עובור " של כלכלה ושלום. זה דומה לכתובת על קברו של סאדאת.
המחקר המוסדי והאחר של המלחמות
מלחמת ששת הימים נחקרה במימד הצבאי שלה ונכתבה בכמה כרכים. הפיקוד העליון נכתב לחוד, אך לא שולב בספרים על זירות המלחמה, למעט זה של זירת הגולן. לא נכלל בספרים, לרבות של הפיקוד העליון, חומר ראשוני מדיני. מחקרים אלה לא הופצו בצה"ל ומנעו הפקת לקחים דרושה.
לאחר שנים פורסם ספר על הפיקוד העליון במלחמה וכן הספר כל זירת הגולן. פורסם גם ספר של עמי גלוסקא על הדרך למלחמה.
לאחר המלחמה פורסם ספר של אפרים קם על פי מקורות ירדניים, וכן ספר של שמעון בלאס על הספרות הערבית לאחר המלחמה.
מלחמת ההתשה, פעולותיה, נחקרו וכונסו ע"י מחלקת היסטוריה בספרים שנתיים, שכונו "סיכום ביטחון שוטף". אלה הופצו לרמות בכירות בצה"ל.
לאחר כמה שנים, נכתב מחקר על המלחמה, של אברהם זהר, כולל מסמכים מדיניים ראשוניים. ספר זה נפסל לפרסום.
פרופ' מוצטפא כבהא, חקר במסגרת עבודה לתואר שני את מצרים בהתשה. לצורך כך, ראיין בקאהר כמה וכמה מדינאים ואנשי צבא. ממצאי מחקר זה, נכללו בספרו של אברהם זהר " לוחמי קו המים והאש- מלחמת ההתשה (חרב אסתנזאף) בזירת התעלה ומצרים".
לאחר שנים, פורסם גם ספר על הלחימה בזירה המזרחית של זאב דרורי.
מלחמת יום הכיפורים, לא נחקרה למעט תחילת מחקר על הלחימה בזירת מצרים. במקום מחקר, נכתב ספר " היסטוריה רשמית" , של ד"ר אלחנן אורן.
פורסם ספר על הצליחה, של עמירם אזוב. יתר מחקרו נקטע ונפסל לפרסום.
המכון לחקר מלחמות ישראל הפיק ספר מאמרים של חוקרים אקדמאיים על המלחמה.
בשנה האחרונה פרסמה מחלקת היסטוריה ספר של ד"ר שמעון גולן, על דיוני הפיקוד העליון המדיני והצבאי וספר ה"היסטוריה הרשמית" של אלחנן אורן.
צבאות ערב, לא כתבו מחקרים על המלחמה, למעט ספר היסטוריה רשמית סורית וספרי מדינאים ומפקדים.
ברוב המחקרים על מלחמות ששת השנים, מסתמכים החוקרים הישראליים המוסדיים, על הערכות אמ"נ לפני המלחמה ולא על מקורות ערביים.
בשנים האחרונות פורסמו בישראל שני ספרים של אל"מ מיל. פסח מלובני על צבאות עיראק וסוריה במלחמות, על פי מקורות ערביים. חיבוריו של מלובני, שופכים אור אחר ומהימן יותר על מהלכי צבאות ערב במלחמות עם ישראל.
על המלחמות פורסמו ספרים, בהם מחקרים אקדמאיים וכן ספרי מפקדים ולוחמים. כן פורסמו ספרים על יחידות, זרועות ופיקודים במלחמות וספרים על אישים מרכזיים בתקופה, כביוגרפיות או אוטוביוגרפיות.
רוב הכותבים שמחוץ למערכת הביטחונית, לא עמד לרשותם המידע על הפיקוד העליון, לרבות הדרג המדיני, שהיה גלוי רק לחוקרים המוסדיים. לא עמדו לרשותם המחקרים של גופי ההיסטוריה הצבאיים. התוצאה הינה מחקרים "חסרים" ולא מהימנים, לדוגמא, ספרו של מייקל אורן על מלחמת ששת הימים שנמכר בארה"ב באלפי ספרים.
ביבליוגרפיה נבחרת
צה"ל, מחלקת היסטוריה, מלחמת ששת הימים, לא פורסם
גולן שמעון, מלחמה בשלוש חזיתות, מערכות, 2007
גלוסקא עמי, אשכול, תן פקודה, מערכות, 2004
אורן מיכאל, שישה ימים של מלחמה, דביר, 2004
מייזל מתתיהו, המערכה על הגולן יוני 1967, מערכות, 2001
קם אפרים, חוסיין פותח במלחמה, מערכות, 1974
הייכל חסנין, אל אינפיג'אר ( המשבר ), קהיר, 1990
בלאס שמעון, הספרות הערבית בצל המלחמה, עם עובד, 1978
זהר אברהם, לוחמי קו המים והאש, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2012
דרורי זאב, אש בקווים, מודן, 2012
כבהא מוצטפא, חרב אל איתינזאף- מלחמת ההתשה, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, ללא תאריך
אורן אלחנן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, מערכות , 2013
גולן שמעון, מלחמה ביום הכיפורים, מערכות , 2013
דינשטיין, זהר (עורכים), 40 שנה אחרי, קונטנטו, 2014
מלובני פסח,מלחמות בבל הגדולה, מערכות, 2010
מלובני פסח, מצפון תפתח הרעה, קונטנטו, 2014
