מלחמת ששת השנים

חיל-הים במלחמת ששת-הימים

מבוא

כשהציעה בריטניה לחיל-הים לרכוש שתי משחתות מטיפוס Z (משחתות שנבנו בשנת 1944), קיבל החיל את ההצעה. המגעים לבניית כלי השיט החדש הופסקו, והמשחתות נהפכו לעמוד השדרה של חיל-הים.

שונה היה המצב בשייטת 13. על התפתחותה של שייטת 13 באותם ימים מעיד מפקדה איזי רהב:

"בדרך כלל סבלו יחידות חיל-הים ממגבלה תקציבית. כמפקדה של שייטת 13 לא הרגשתי בתקופתו של טנקוס מגבלה תקציבית לרכישת ציוד ולהגדלת השייטת"

מפקד השייטת זכה לגיבוי מלא, ובתקופתו של טנקוס הפכה השייטת ליחידה לוחמת.

בזמן כהונתו של שמואל טנקוס, הוחלפו טרפדות ישנות בספינות חדשות. הרמטכ"ל, משה דיין, היה ביקורתי כלפי חיל-הים, הוא החשיב את החיל פחות מחילות אחרים. גם הרמטכ"ל שאחריו, חיים לסקוב (אשר שימש בעבר כמפקד חיל האוויר), חשב שלחיל-הים תפקידים מוגבלים, בניגוד לדעתם של מפקד חיל-הים טנקוס ואחריו יוחאי בן-נון, אשר טענו שלחיל צריכות להיות יכולות המסוגלות להתמודד בים הפתוח עם ציי ערב ומצרים במיוחד, ולהיערך להגנה על נתיבי השיט החיוניים למדינה בימי שלום ומלחמה.

הגורם לתפיסה המצומצמת של המטה הכללי הייתה העדיפות התקציבית הנמוכה שניתנה לחיל-הים במסגרת התוכניות הרב שנתיות של צה"ל לפיתוח הסד"כ. במסגרת אותה תוכנית, "בני יעקב" לשנים 1961-1959, ניתנה עדיפות תקציבית לחיל האוויר, לכוחות השריון ולצנחנים. מצב זה נשמר גם בתוכנית "חשמונאים", בשנים 1964-1962.

למרות גישת המטכ"ל נוסחו משימות חיל-הים באופן רחב למדי בתוכניות העבודה ("בני יעקב" ו"חשמונאים"):

השמדת כוחות ימיים של האויב.

מניעתה של התקפה ימית על חופי המדינה.

סיוע לכוחות היבשה בפעולות משולבות ובתובלה.

ניתוק דרכי תחבורה של האויב.

אבטחת השיט והמים הריבוניים בזמן שלום.

הסד"כ שתוכנן לחיל-הים עד לשנת 1962 היה:

3 משחתות.

5 צוללות.

12 ספינות טורפדו.

2 נט"קים.

תוכנית זו נבחנה מספר פעמים, אך לא יצאה לפועל. לבסוף, מספר הצוללות הועמד על שתיים, ובחיל-הים היו במלחמת ששת הימים שש ספינות טורפדו בים התיכון ושלוש ספינות במפרץ אילת.

במהלך יישום התוכנית הרב-שנתית השנייה של צה"ל, גיבש חיל-הים, בשנים 196-1963 את התפיסה שהכוח הימי יתבסס על "סטי"לים, צוללות ונחתות". עיכובים במימוש התוכנית, ביטול פרויקט בניית הסטי"לים בגרמניה והעברתו למספנות בצרפת, וכן העיכוב בשיפוץ צוללת ה-T, גרמו לדחייה של שנה בהצטיידות החיל.

מצב הסד"כ ערב המלחמה

ערב מלחמת ששת-הימים, מלחמה שלהערכת המטה הכללי נצפתה שתתחולל בשנות ה-70, נמצא חיל-הים בעיצומו של תהליך קליטת סד"כ חדש והוצאת הסד"כ הישן מהשירות.

חרף השינוי בתפיסת חיל-הים לגבי הרכב הסד"כ, העיכוב בבניית הסטי"לים והעיכוב בשיפוץ צוללות ה-T, עדיין החיל היה מחוייב באחזקת הקיים, דבר שהיה כרוך בהשקעה כספית מרובה, עד ליציאת סד"כ זה משירות.

עם הכרזת הכוננות למלחמה, החזיר חיל-הים את הסד"כ הישן לכשירותו. מבין שלושת המשחתות הייתה רק אח"י "יפו" כשירה, אח"י "אילת" הייתה בשיפוץ ואח"י "חיפה" עמדה לפני פירוק. הצוללת "תנין" הייתה כשירה ומבצעית; אח"י "רהב" לא הייתה מסוגלת לצלול; המערכים של שייטת 13 ופלגת הטרפדות בים התיכון ובים סוף היו כשירים ומאומנים היטב. חיל-הים ניצל את תקופת הכוננות כדי להכשיר את כלי השיט וכדי להכין את מערך הגילוי החופי.

בתקופה זו, הוחזרו לשירות פעיל אח"י "אילת" ואח"י "נוגה". לתגבור הסד"כ גויסו ספינות הדיג "גלים" ו"שקמונה", הוקם בסיס קדמי בנמל אשדוד, נפרשו מכ"מים לתגבור מערך הגילוי החופי והורדו נמ"כים (נחתות קטנות לנשיאת רכב) לבסיס אילת.

מצב סד"כ חיל-הים נכון ל-5 ביוני ול-16 במאי:

סד"כ חיל–הים

המצב ב-16 למאי

המצב ב-5 ליוני

בים-התיכון

משחתות

אח"י "יפו"

אח"י "אילת"

אח"י "חיפה"

פעילה בתקן ב.

בשיפוץ כללי (עד אוגוסט).

לא ב-סד"כ – על סף פירוק.

פעילה בתקן א.

צוללות

אח"י "תנין"

אח"י "רהב"

אח"י "לויתן"

פעילה.

לא ב-סד"כ – על סף פירוק.

בגמר שיפוץ באנגליה, תגיע במחצית אוגוסט.

פעילה.

פעילה ככלי – שיט על-מימי.

מפליגה ארצה.

נחתות

נט"ק 60 מ'

נט"ק 36 מ'

נמ"כ

2 פעילות.

1 בבנייה במספנה(סיום מתוכנן ביולי).

3 פעילות.

3פעילות בכנרת.

3 פעילות בחיפה.

3 פעילות.

3 פעלות בכנרת.

1 בחיפה (2 הורדו לאילת).

סט"רים

4 פעילות

2 בשיפוץ

5 פעילות

2 בשיפוץ

שייטת-13

45 לוחמים

70 לוחמים

בסיסים

בסיס חיפה

בסיס אשדוד

תקן ב

לא קיים

תקן א

מופעל

בים-סוף

סט"רים

2 פעילות

1 באחזקה

3 פעילות

נמ"כים

2 באחזקה

א פעילות

הפעלת חיל-הים התאפשרה בשני אופנים:

תקיפת נמלי האויב באמצעות שייטת-13.

קביעת מארבים במבואות בסיסי האויב באמצעות כוחות שטח של חיל-הים והצוללת "תנין" שהייתה מבצעית.

מטבע הדברים, בשל מצבו הגרוע של סד"כ חיל-הים בתחילת המלחמה ומיעוט כוחו, בחר מפקד חיל-הים לשים את הדגש על הלוחמה הזעירה, על אף שלא היה שותף לתפיסה שרווחה בחיל, שיש להפעיל את שייטת 13 בתחילת המלחמה, וכי זו הדרך הטובה ביותר להנחית מהלומה ראשונה על האויב.

תוכניות אלה נשענו על תכנון שלדי שהיה קיים במפקדת חיל-הים, תוכנית מגננה במסגרת תוכנית "סדן" המטכ"לית, ותוכנית "קמרון", שעסקה בתקיפת נמלי האויב באמצעות שייטת 13.

כמו כן, נערך חיל-הים להנחית כוח צה"לי בחוף שבצפון סיני. לחיל-הים היה כוח נחתות גדול יחסית, שכלל שש נחתות טנקים ושיכול היה בסבב ראשון להנחית צוות קרב גדודי משוריין. כל זה "לא עמד בפרופורציה לסד"כ הלחימה של החיל". המטה הכללי לא ייחס חשיבות לנושא הנחיתה מהים, אך בתחילת המלחמה "קפץ" על ההזדמנות להפעיל את כושר ההנחתה של החיל. לתוכנית זו הוספה תוכנית "ברעם" – תקיפת הנמלים הסוריים.

החל מ-24 במאי, נמצאו בידי חיל-הים התוכניות לתקיפת הנמלים של האויב:

רוגל א' – תקיפת נמל מינת אל-ביידה ע"י צוללים בתובלת אח"י "יפו".

רוגל ב' – תקיפת לט'קיה ע"י צוללים בתובלת אח"י "נוגה"

רוגל ג' – תקיפת טרטוס ע"י צ- 2 – חזירים בתובלת סט"רים.

רוגל ד' – תקיפת פורט-סעיד ע"י צ-2 בתובלת סט"רים.

רוגל ה'– תקיפת מעגן ע'רדקה ע"י צוללים בתובלת מסוק.

כמו כן, הייתה מוכנה תוכנית הנחיתה, והוחלט כי הצוללת "תנין" תיועד לתקיפה באזור אלכסנדריה.

נוסף על כך נערך החיל לאבטחת החוף:

הוקמו תחנות מכ"מ בראש הנקרה, חיפה, גבעת אולגה, יפו ואשקלון, כושר הגילוי שלהן היה כ-15-10 מייל לכלי שיט בגודל סטי"ל וכ-30 מייל למשחתת. בנוסף פעלו מכ"מים של חיל-האוויר שיכלו להתריע.

נערכו סיורי אוויר בטווחים שבין 100-80 מייל מהחוף.

הוצבו תצפיות עין לאורך החוף.

נערכו סיורים ימיים על ידי כלי שיט של חיל-הים.

פלגת הסט"רים (טרפדות) היו בכוננות ליירוט.

ההגנה על נמלי חיפה ואשדוד הוטלה על גונדת הנ"מ והצוללים ההגנתיים.

החל מ-21 במאי, עסק המטכ"ל בניסיון לפתור את בעיית המֵצרים. ב-23 במאי, סגרו המצרים את מצרי טיראן. חיל-הים נערך לתוכנית הונאה, שמטרתה ריתוק כוחות מצריים לאזור שארם-אל-שיח. נערכו סיורי טרפדות במפרץ אילת. הוכנה אוניית הסוחר "דולפין" המניפה את דגל ישראל לעבור במצרים. נעשו הכנות להעביר מכלית ליבֶּרית לאילת, והחלה ההתארגנות לביומו של מבצע נחיתה שאמור היה לצאת מאילת לכיוון שארם-אל-שיח.

במסגרת זו בוצעו סיורי סט"רים במפרץ אילת וחומשה הגוררת "צאלה".

האויב והיערכותו

הצי המצרי

ערב מלחמת ששת-הימים היה הסד"כ של הצי המצרי גדול ומצב תחזוקתו סביר. ההיערכות של חיל-הים לביצועיו של טיל ה"סטיקס" שספינות ה"אוסה" וה"קומאר" היו מצויידות בו, לא הייתה ברורה ולא הייתה מסקנה ברורה לגבי יכולתו של הטיל.

בסיסי הצי המצרי בים התיכון היו: נמל אלכסנדריה שבו היו מרבית כלי השיט , נמל פורט-סעיד שבו היו כלי שיט קטנים יותר, וגם נמל מרסה מטרוח הקרוב לגבול עם לוב עמד לרשות הצי המצרי.

בים האדום: בסיס סואץ היה הנמל העיקרי ובסיס ע'רדקה היה בסיס נוסף במפרץ סואץ.

החל מאמצע חודש מאי, החל הצי המצרי בהכנות לקראת מצב חירום, כאשר חודש קודם ערך תמרון שנתי ותרגל משימות התקפיות באמצעות כלי שיט שטח, צוללות ואנשי קומנדו. ב-14 במאי, הוכרזה בצי המצרי כוננות, מחשש לתגובה ישראלית בשל חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי. ב-25 למאי, החל הצי בהחזרת כלי השיט שלו לזירת הים התיכון. משימות ההסגר הוטלו על שתי משחתות בים האדום, שנעזרו בכלי שיט נוספים.

סד"כ הצי המצרי.

סוג כלי-השיט

סה"כ

בשימוש

משחתות

"סקורי"

"זט"

"הנט"

צוללות

"R"

"W"

"M"

סטי"לים

"אוסה"

"קומאר"

סט"רים

"שרשן"

P-183

פריגטות

"סלופ"

"ריבר"

מקשות, נצ"ל, סמ"ר

43-T

301-T

"בנגור"

1-SO

"דה- קסטרו"

נחיתה

נט"ק

נושאת גייסות

אנשי צפרדע

חיילי קומנדו ימי

700

הצי הסורי

ערב מלחמת ששת-הימים, הפעיל הצי הסורי מערך הגנתי של 12 ספינות טורפדו מדגם

כ-123, 6 סטי"לים "קומאר", 2 מקשות ו-3 סמ"רים.

כלים אלה מוקמו בארבעה מעגנים – מינת אל-ביידה בצפון, נמל לט'קיה, מעגן הבניאס ונמל טרטוס שהיה בבנייה. הבסיסים נעזרו בתצפיות מכ"מ. תחנות מכ"מ היו בראס פסורי שמצפון למינת אל-ביידה, בגבעת אל-קלעה באיזור לטקיה ובאיזור רואייסה ליד טרטוס (קיומו של מכ"מ זה היה מוטל בספק). בראס אבן-האני הוצבה סוללת 152 מ"מ לא מבוקרת, שהגנה על מבואות לטקיה ומינת אל-ביידה.

הכנות חיל הים למלחמה

תוכניות חיל-הים התבססו על שלושה מרכיבים: הגנת החוף, סיוע בהנחתה בחוף שבצפון סיני ותקיפת צי האויב בבסיסיו.

מאז תחילת הכוננות, התאפיין התכנון בחיל-הים בשינויים תכופים שנמשכו עד לסיום המלחמה. השינויים נבעו משתי סיבות עיקריות: הראשונה – מיעוט הכוחות, בעיקר מיעוט כלי שיט, דבר שכל שינוי הצריך תכנון מחדש. השנייה – אי נכונותו של המטה הכללי לאשר פעולות שיכולות להסתבך ולהיכשל.

ב-24 במאי, הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול תכניות "קרדום" שכללו את מבצע הנחיתה מערבה לאל עריש. חיל-הים נאלץ לרתק את עיקר כוחו בזירת הים התיכון למבצע זה (למעט הצוללת "תנין"). כזכור, בשל ריתוק כוחות חיל-הים לנחיתה באזור אל-עריש או באזור הברדוויל הוחש גיוס הסד"גים: "גלים" בפיקודו של סא"ל יוסל'ה דרור וה"שיקמונה" בפיקודו של יוחאי בן-נון. שני כלי השיט הותקנו למשימות הפעלה של שייטת 13 בסוף חודש מאי, והפליגו לאזור ההמתנה מול החוף הסורי.

ב-4 ביוני מונה אל"מ אברהם בוצר למפקד אזור ים-סוף. עם הגעתו לזירה הורה על חימוש הסט"רים בטורפדו, גיוס שמונה סירות מרוץ ופריסת כלי שיט.

באותו היום, התקיימה פגישה בין מפקד חיל-הים, הרמטכ"ל וסגנו וראש אג"ם. הם לא התנגדו לביצוע התוכנית שהועלתה לפניהם על ידי מפקד חיל-הים, אך העלו שאלות לגבי סיכויי ההצלחה והאספקטים המדיניים של פעולות חיל-הים. מדבריהם עלה ספק לגבי אישור מבצע ההנחתה המתוכנן לפי "נחשונים". הם נתנו למפקד חיל-הים להבין, שכל פעולות חיל-הים טעונות אישור ראש הממשלה, מאחר שאינן מהוות חלק מהפעולה שאושרה.

מפקד חיל-הים אלוף שלמה אראל ביקש פגישה דחופה עם ראש הממשלה, ובה הציג את השקפתו לגבי הלחימה בזירה הימית.

יחסי הכוחות הם כאלה שיש לבצע פעולות "הלם" (כלומר, יש לשים את הדגש על פעולות שייטת-13).

יש לבצע פעולות מהירות כדי להטביע את מרב כוחו של האויב.

אין לאפשר לאויב העלול לנסות לתקוף את החוף הישראלי, לחמוק מהעימות הימי ולהציל את יוקרתו.

מפקד חיל-הים ערך פגישה נוספת עם הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, שבה הוא הציג מחדש את התוכניות שאושרו על ידי ראש הממשלה. משימת הנחיתה של כוח "אשכולות" שכלל טנקי אמק"ס על נחתות, בוטלה בבוקר ה-5 ביוני. אי לכך אח"י "נוגה" נשלחה לפעולת הבניאס, אח"י "יפו" ו-3 סט"רים הופנו לפעולה בפורט-סעיד עם צוות צ-2 של שייטת 13.

בשעה 12:00 ניתן אישור מטכ"לי לפעול נגד נמלי מצרים, ובשעה 14:30 לערך, ניתן אישור לפעול נגד יעדי סוריה.

מבצעי חיל-הים

התכנית של מפקדת חיל-הים בלילה הראשון של המלחמה, כללה פעולה שתתבצע על ידי צוללי שייטת 13 בחמישה יעדים: ממינת אל-ביידה בצפון ועד לאלכסנדריה שבמצרים.

מטרת המבצעים הייתה לאתר כלי שיט של הצי המצרי והסורי, ולהשמידם באמצעות מטענים.

בפועל התבצעו מבצעים אלה 24 שעות לאחר פרוץ המלחמה, כך שיתרון ההפתעה לא היה קיים. החדירה ליעדים התבצעה כשכוחות האויב היו מוכנים עם אמצעי ההגנה שברשותם, דהיינו סיורים, מטעני עומק, רשתות הגנה ופיזור כלי שיט.

השינויים שנעשו בהרכב הכוחות חייבו בחלק מהמבצעים תכנון חפוז. נוסף על כך, יש לציין כי באף אחד מן המבצעים לא היה מודיעין עדכני לגבי מיקום ופיזור כלי השיט שבנמלי האוייב.

המבצעים בחזית הסורית

תקיפת מינת-אל-ביידה

סד"ג "גלים" בפיקודו של סא"ל יוסל'ה דרור, ששהה בים וסייר באזור היעד (מינט אל ביידה)

ב-26 במאי, ב-1 ביוני חזר לנמל חיפה , ושם קיבל את פקודת "בנדול- 2".

הכוח היה בכוננות לפגיעה באחד מהיעדים הסוריים: מינת-אל-בידה, לטקיה, בניאס או טרטוס.

סד"ג "גלים" נשא: 3 סירות גומי עם מנוע חיצון, 12 לוחמים משייטת-13, ציוד צלילה, ציוד פשיטה, נשק וחומרי חבלה. היעד בקדימות ראשונה היה מינת-אל-בידה.

המפקדים שנקבעו למבצע זה היו: סא"ל דרור יוסף מפקד המבצע, סגנו רס"נ גבעתי ו-רס"נ חנוך מנור מפקד כוח שייטת-13. בזמן שהסד"ג שהה בים, כתב רס"נ חנוך מרום פקודה מפורטת לכוחות שייטת-13.

תיאור הפעולה

הספינה הפליגה ב-4 ביוני בשעה 17:30 (באיחור של שעה וחצי), כאשר המפקד קיווה להשלים את מבצעם של כ"ג יורדי הסירה הראשונים (ב"גלים" הפליגו 23 איש). ב-5 ביוני בשעה 18:45, התקבל אישור סופי לביצוע בנמל מינת אל-בידה. בשעה 20:50 החלה הורדת הס"ג בטווח של 8-7 מייל מראס פסורי. סירת גומי אחת נפגעה בזמן ההורדה, והתברר שנלקחו רק 12 מוקשי עלוקה. כוח הצוללים צומצם ל-3 זוגות. בדרך ליעד, בשל איטיות אחד הס"גים הועברו לוחמים מס"ג לס"ג. ב- 060020, נמצא הכוח צפונית לראס פסורי בשפך נהר קנדיל, הכוח פנה דרומה וכמעט נתקל בכוח של 3 כלי שיט שעמדו להיכנס לנמל. לאחר כניסת הכוח הסורי לנמל בשעה 01:30, נותרו כשעתיים זמן פעולה עד לאור ראשון, לכן החליט מפקד כוח הצוללנים, רס"נ חנוך מנור לדחות את הפעולה ללילה הבא.

מתוך שיקולים אלה, ובהיעדר קשר עם מפקד הפעולה, הפליג כוח ה-ס"גים מערבה. לאחר שעת הפלגה חבר הכוח עם סד"ג "גלים". העלאת הכוח וסירות הגומי לסד"ג החלה בשעה 03:30 והסתיימה כעבור כ-15 דקות.

ב- 060430 , הודיע מפקד הפעולה למפקדת חיל-הים על אי-ביצוע הפעולה.

בתגובה לכך הורתה המפקדה לכוחות להישאר באזור ההמתנה ולחכות לאישור ביצוע נוסף.

באותו היום, בשעה 12:30, נמסר לסד"ג "גלים" וסד"ג "שיקמונה" על תוכניות חיל-הים לפעולה בצפון: "סד"ג "גלים" ו"שיקמונה" יערכו מערבית לקו אורך '30040 מזרח, בכוננות לביצוע פעולות שייטת 13 בליל 8-7 ביוני. ביצוע הפעולה טעון אישור נוסף. אח"י "אילת" ואח"י "חיפה" תפעלנה בליל 8-7 ביוני באזור לטקיה - מינת אל-ביידה בהפגזתם ובתקיפתם של כלי שיט מלחמתיים סדירים סוריים".

לתוכניות אלה לא ניתן אישור של המטכ"ל , ובבוקר ה-7 ביוני הוחזרו הכוחות הביתה.

פעולת טרטוס

ערב מלחמת ששת הימים היה נמל טרטוס בשלבי בנייה אחרונים. עם הגברת הכוננות בצי הסורי התבססו בנמל חלק מיחידות הצי, 6 סט"רים כ-123 ו- 2 סטי"לים קומאר. כלים אלה עגנו בדרך כלל ברציף המטענים שבחלקו המזרחי של הנמל.

מצפון לנמל הוקמה ברואייסה תחנת מכ"מ מסוג לוט M, שלא פעלה ברציפות.

ערב המלחמה, חומשה ספינת המחקר "שקמונה" שבפיקודו של אלוף (מיל') יוחאי בן-נון, לתובלת שייטת-13. הכוונה הייתה לפגוע בכלי שיט סוריים במעגנים, ולבצע פעולות חבלה ביעדים שבחוף הסורי.

מאחר ולא היה ברור על איזה יעד יפעל הכוח, הורכב הכוח כך: לפעולה בנמל טרטוס – צוות צ-2 ("חזירים"), 2 כלי שיט ו-4 לוחמים; לפעולה בבניאס – צ-1 (צוללים), 2 ס"ג ו-3-2 זוגות צוללים, וצוללים נוספים לפעולות בחוף הסורי.

ב-042130 יצאה הספינה לנקודת המתנה - עד לקבלת אישור על יעד הפעולה. אישור סופי לביצוע הפעולה על נמל טרטוס התקבל רק בשעה 051845. ב-052130, הושלמו ההכנות להורדת צ-2, בטווח של 12 מייל מהיעד. האלוף יוחאי בן-נון העריך שלא יהיה מספיק זמן לביצוע התוכנית בלילה, לכן שינה את התוכנית , והחליט לפעול בלילה שלמחרת. סד"ג "שקמונה" נערכה לביצוע בליל 7-6 ביוני.

ב-7 ביוני בשעות הבוקר קיבלה ה"שקמונה" פקודה לחזור לנמל חיפה.

פעולת הבניאס

התוכנית לתקיפת נמל הבניאס הייתה מבוססת על פקודת "רוגל ב'", תקיפת נמל לטקיה.

בצהרי ה-5 ביוני, נשלח מברק ממפקדת חיל-הים לאח"י "נוגה", ששוחררה מלשמש ספינת פיקוד למבצע הנחיתה שבוטל, ובו ההודעה שעליה להיות מוכנה להפעיל את כוח שייטת 13 שעל סיפונה כנגד מעגן הבניאס.

אח"י "נוגה" נועדה לפעול בנמל הבניאס, למרות שפעולה זו לא תוכננה במסגרת היעדים שהכוח התכונן אליהם. האוניה יצאה למשימתה ללא פקודת מבצע וללא תיק מודיעין, התוכנית הייתה אמורה להתבסס על יעד קודם מתכנוני "ברעם", ועל ניסיונו האישי של אחד מקציני השייטת - סגן מילוא, שהיה על סיפון האוניה. על כוח השייטת פיקד רס"נ אמנון בן-ציון. תוכנית הפעולה הוצגה בפני מפקד אח"י "נוגה", רס"נ זאב אריאל, שאישר אותה, אך קבע שנקודת ההורדה תהיה 15 מייל דרומית-מערבית לשפך נהר הריסון, וזאת כדי להימנע מלהיכנס לטווח גילוי המכ"מ של לטקיה וטרטוס.

תיאור הפעולה

אח"י "נוגה" הגיעה לנקודת הורדת כוח שייטת 13 בשעה 23:00. מפקד כוח שייטת 13 ערך תצפית מכ"מ לפני ההורדה וקיבל תדריך לגבי הניווט.

בגמר ההורדה, כיוונה אח"י "נוגה" את הכוח. הכוח הגיע לנקודה שהייתה במרחק 1 מייל מן החוף והתקשה בזיהוי המקום. ב-060020 החל הכוח לנוע דרומה לעבר המפרץ שבו היה ממוקם היעד - מעגן הבניאס. בשעה 01:20 עדיין לא זיהה הכוח את המעגן. מפקד הכוח החליט שכשיגיע לנקודה שמדרום לבניאס (נצפה מגדלור באי אַרְוַאד מול נמל טרטוס) ינוע צפונה. בשעה 02:15 פנה הכוח צפונה, ושוב לא הצליח לזהות את מעגן הבניאס.

בשעה 02:50, החליט מפקד הכוח לנוע מערבה לעבר נקודת האיסוף המתוכננת. עד לשעה 04:00, נעשו ניסיונות חבירה עם אח"י "נוגה" באמצעות זיקוקין ורקטות הד-מכ"מ. בשעה 04:00 הוברר, שהכוח בטווח 17 מייל מהחוף ואח"י "נוגה" בטווח 30 מייל מהחוף. בשעה 04:30, הזדהו הכוחות הדדית.

לאחר הורדת הכוח נעה אח"י "נוגה" לנקודת האיסוף. ב- 060052, נתגלו שתי מטרות בטווח 4 מייל צפונית- מזרחית לאוניה. 20 דקות לאחר מכן, בשעה 01:10, נתגלו שלוש מטרות מדרום-מערב לאוניה בטווח 5 מייל. כלי השיט נצנצו באור לבן שדמה לאות מצוקה של כוח שייטת-13, תוך כדי התקרבות זוהו כלי השיט: כשלושה סט"רים כ-123. הספינות נעו במהירות ועברו את אח"י "נוגה" בטווח של 500 יארד. מפקד ה"נוגה" לא פתח באש על כלי השיט ובשל כך הודח מתפקידו.

מפקד האוניה דיווח למפקדת חיל-הים על מעבר הסט"רים. כאמור, ניתוק המגע בא לאור משימתו לאיסוף שקט של כוח שייטת-13. כמו כן, ביקש מפקד "נוגה" לתגבר את אוניתו בסט"רים. בשעה 04:00 כאמור, הוקם קשר בין הכוחות והכוח נאסף בשעה 060500.

מפקד האוניה דיווח על אי-ביצוע המשימה כתוצאה מטעות בניווט הכוח. מטוסים שהוזנקו לסיוע אווירי שוחררו, והאוניה החלה בתנועה חזרה, בדרך התקיים מפגש עם הסט"רים של פלגה 914.

סיכום הפעולות בחוף הסורי

בפעולה נגד מינת אל-ביידה, באמצעות הכוח שהובל על-יד סד"ג "גלים", לא הוכנה סירת גומי רזרבית, ולכן בחילופי הסירות התעכבה הפעולה במשך שעה תמימה. לאחר שהתעכב, החליט מפקד הפעולה, שנותרו לו רק שעתיים למילוי המשימה. הסירות שהועמסו במשקל רב מדי גרמו להאטה בתנועה ומפקד הכוח לא היה מודע לכך שהמהירות הנמוכה גרמה, בין השאר, להחלטה שלא לבצע את המשימה.

מפקד המבצע סא"ל יוס'לה דרור, כותב בדו"ח מפורט מאוד את מסקנותיו, כפי שהובאו ע"י האלוף זאב אלמוג, גם מפקד חיל-הים, האלוף שלמה אראל סיכם:

"יוס'לה דרור הוריד, אבל הוא נתן למפקד מגבלות זמן, שאנו חולקים עליהן. הבחור הגיע למבואות מינת אל-ביידה, בשעה מאוחרת 01:30, הוא ראה שלושה סט"רים נכנסים לנמל והחליט שזה מאוחר. אנו חושבים שזו טעות".

גם רמ"חים סיכם ואמר: "אני חושב שחנוך עשה מספר שגיאות אחת אחר השנייה. הוא שקל שיקולים מוטעים. זה היה יכול להתבצע במאה אחוז". בתאריך 12.01.1970, כתב מפקד המבצע, סא"ל יוס'לה דרור, מסמך מפורט ובו ניתח את המבצע והתייחס ללוח הזמנים, ולמעשה התפלמס עם קביעותיו של מפקד חיל-הים ועם דברי הרמ"חים, אל"מ איזי רהב.

בין שאר הדברים, טען יוס'לה דרור, שבתנאים שנוצרו, מהירותן הנמוכה של ה"גלים" וה"שקמונה" כ-8-7 קשר, היו גורם נוסף לאיחור בלוח הזמנים. כמו כן טען, כי נשללה מן הכוחות האפשרות לפעולה בליל המחרת, וציין את העובדה שמפקדת חיל-הים רצתה להכניס משחתות ולפעול בשיטת ההפגזה, דבר שכידוע לא יצא לפועל.

בסיכומו כותב יוס'לה דרור: "את לבטיי וספקותיי שמרתי לעצמי, כדי שלא תיפגע אמונת האנשים, ואכן סבורני שעשינו כל אשר לאל ידנו, כדי לבצע את הפעולה. מסופקני אם היו עוד יחידות רבות בצה"ל שנכנסו כך לפעולה, מתוך ידיעה מראש, שהסיכויים לצאת בשלום כה קלושים".

בשעה 18:45 קיבלה "השקמונה" את האישור האחרון לפעול בנמל טרטוס. הספינה נעה לכיוון כף גרקו שבקפריסין, כדי לקבוע את מיקומה. בזמן זה כבר היה פיגור של כשעתיים בלוח הזמנים, שנבע מיציאה מאוחרת מנמל חיפה. בדו"ח המסכם של הפעולה, כתב האלוף יוחאי בן-נון: "לוח הזמנים היה צפוף ביותר. לצורך ביצוע הפעולה עם סיכוי לאיסוף הלוחמים באותו לילה, נדרשו שמונה שעות חשיכה... הערכנו שאין סיכוי להוריד את הכלים עם הלוחמים לפני 23:30, במרחק שמונה מיילים מהמטרה. מועד זה השאיר להם רק ארבע שעות פעולה בחושך. להערת סרן פז, שניתנה במקום, לא הספיק זמן זה גם לביצוע הפעולה עצמה לאור המסלול הארוך שהיה עליו לעבור, משך ההתגנבות בנמל וההכרח לעגן את הכלים על הקרקע במרחק 500 מטר מהמטרות, ולהמשיך מנקודה זו בפעולת צוללים רגלים. השעה המאוחרת ביותר להתחלת תנועת ה"חזירים" ליעד עם סיכוי לביצוע וחילוץ במרחק של 10 מייל מהיעד היא 20:30, ללא איסוף 21:30, נראה לי שיש לתכנן פעולות בגזרה הסורית על בסיס יום ואיסוף בלילה שלמחרת".

על כך סיכם הרמ"חים (ראש מחלקת ים): "לגבי יוחאי, אני אומר את זה בצער רב, אבל אני חושב שזה היה שיקול מוטעה, לא להוריד את פאולין. אני בדקתי עם פאולין, והוא אמר לי: 'אם המפקד יוחאי אומר לי, בוא נדחה את זה ללילה השני, מה אני אגיד לא?' אני חושב שהוא היה יכול לבצע. אני לא יודע אם היו מטרות, אבל על כל פנים, להגיע ליעד ולעשות את המאמץ להגיע ולחפש את הנמל, היה אפשר. השיקול של דחייה ללילה הבא, אני חושב, שהיה מוטעה בהחלט. ההתרכזות של יוחאי וגם של יוס'לה הייתה בעיקר בהגנה עצמית, בלחימה עם בזוקות ועם דברים כאלה, שזה נובע מחוסר אמון ביכולת הביצוע הבסיסית. אני ניסיתי לדבר איתם על זה – 'תפסיקו להתרכז בהתגוננות עצמית ובהשמדת הכלי, תתרכזו יותר בביצוע, אני לא מאמין שהם יבואו אליכם', אני חושב שזה באיזושהי צורה השפיע על יוחאי לדחות".

מפקד חיל הים אמר: "אנו שלחנו מפקדים, שלדעתי היו בכירים מדי ונתונים לשיקולים שמפקד מתאים לא היה שוקל. אני חשבתי שיוחאי בכיר מדי, וזה סיכון לתת לו ג'וב מסוג זה. יוחאי הגיע קצת מאוחר בגלל טעות ניווט. זה יכול לקרות, אבל עדיין היה לו זמן. הוא פשוט החליט שזה מאוחר ויש צ'אנס למחר. יכול להיות שהשיקול אפילו נכון, אבל זה לא עניין שהמפקד שם בשטח צריך לשקול. באי-הביצוע שלו, הוא הקטין את האמינות של כל העניין הזה בעיני המטכ"ל, כך שלא נתנו לעשות זאת יותר".

על פעולת הבניאס אמר סגן מפקד חיל הים אל"מ איזי רהב: "אני חושב שהמפקד, אמנון, לא למד את השטח. זה על-פי התחקיר שלי איתו. אין שתי אפשרויות. או שה"נוגה" טעתה בנקודה שהיא הורידה, או שהיא הורידה בנקודה הנכונה, אבל אמנון לא ידע לאן הוא מפליג. (כאן הוא ממשיך להתייחס לניווט ה"נוגה"), אני חושב שהוא פשוט לא הגיע לנקודה, והאי-זיהוי הוא תוצאה של אי-לימוד השטח (ממשיך בתיאור שיטת ה"טעות המכוונת")".

שלמה אראל הסכים שהפעולה הייתה חפוזה, ואף השתמש במילה "מאולתרת". לגבי מיקום המעגן וקשיי הניווט סיכם המפקד: "זה קשה למצוא את המקום, כי זה מקום קטן כמו נמל תל-אביב. על זה לא הייתי מדיח אותו. (מדבר על מפקד ה"נוגה", רס"נ זאב אריאל, בעוד שהאחריות למציאת המקום הייתה מוטלת על רס"נ אמנון בן-ציון, מפקד לוחמי שייטת 13). למעשה, הדחתי אותו (את אריאל) על כך ששלושה סט"רים עברו לידו והוא לא פתח עליהם באש. (כאן הוא מתאר את מעבר הסט"רים הסורים בסמוך לאח"י "נוגה", אשר לפי מפקד המבצע עברו בטווח 500 יארד. אריאל בסיכומו ציין 100 יארד)."

להערכתנו, אם הסט"רים עברו בטווח של 500 יארד, לא היה סיכוי לפגוע בהם בנשק שהיה באח"י "נוגה". בתנאי לילה יש להתקרב לטווחים של 150-100 יארד מהמטרה, כדי להשיג פגיעות. בהחלט יתכן שמפקד אח"י "נוגה" חשב שהמטרות שהיו סט"רים כ-123, הן סירות שייטת 13, שאליהן ציפה לחבור ולכן נמנע מלפתוח באש.

המבצעים בחזית המצרית

פעולות פורט- סעיד

ידיעות המודיעין נכונות ל-5 ביוני, דיווחו שהיערכות הצי המצרי בנמל פורט-סעיד היא: 2 סטי"ל "אוסה", 3 סט"רים ו-3 סמ"רים נצ"ל.

בדרך כלל עגנו יחידות הצי לפי הסדר הבא:

ברציף המזרחי – משחתת ולעיתים סמ"רים נצ"ל [נגד צוללות].

ברציף הדרומי של הנמל – טרפדות וסטי"לים.

ברציף הצפוני – סמ"רים של משמר החופים.

התוכניות לתקיפת נמל פורט-סעיד עברו מספר שינויים, שכולן התבססו על יחידת צ-2, בתובלת כלי שיט שונים (טרפדות, משחתת). במסגרת תוכנית הנחיתה, שבוטלה ערב המלחמה, התקיימה תוכנית לתקיפת הנמל.

ב- 050340, הועמסו על אח"י "יפו" במפרץ חיפה ה"ציפור" (סירת פיקוד וליווי ליחידת ה-צ-2) ו-3 סירות גומי. איתם עלה ל"יפו" רס"נ זאב אלמוג, מפקד הפעולה של שייטת 13 בפורט-סעיד. בהמשך הועמס על האוניה ציוד נוסף, ובשעה 06:48 הועמסו על האוניה שני כלי צ-2 ("חזירים"). בזמן העמסת ה-צ-2, נפגש זאב אלמוג עם מפקד שייטת 13, שתדרך אותו. זאב אלמוג העיר, כי הפעלת ה-צ-2 באמצעות אח"י "יפו" קיבלה עדיפות נמוכה בתיכנונים.

בצהרי היום, בשעה 13:05, קיבל מפקד הכוח אל"מ בנימין תלם, מברק ממפקדת חיל-הים ובו נאמר: "בגמר תדלוק הסט"רים, שעה משוערת 051400, רכז כוח של אח"י "יפו" ועוד 5-4 סט"רים והפלג לביצוע פעולת צ-2 על פורט-סעיד. הורדת צ-2 בטווח 12 מייל מזרחית לנמל, לא יאוחר מ-052100. איסוף הלוחמים יבוצע על ידי "הציפור", במידת האפשר לפני אור ראשון. בתנועה, הימנע ממגע עם טרף לא כדאי. הימנע מתקיפת כלי שיט ניטראלי. דווח הורדה ואיסוף. הורדת צ-2 לאחר אישור נוסף".

ב- 051310, התקיים על סיפון אח"י "יפו" תדרוכו של אל"מ תלם למפקדי הכוחות. בכוח נשארו הסט"רים ט-203, ט-207 ו-ט-206 שנשארה בקרבת אח"י "יפו". נקבע שהפעולה ביעד תסתיים עד השעה 23:30.

ב-051707, התקבל מברק ממפקד חיל-הים אל אל"מ תלם, שבין השאר נאמר בו: "אסור לנו לסבול אבידות שינוצלו על ידי האויב לצורכי יוקרה, אל תסכן את "יפו" במפגש עם "האוסות". העדיפות לפעול בנמל".

בשעה 18:10, נתן רס"נ זאב אלמוג תדריך לאנשי צ-2:

הורדת הכוח בטווח 13-12 מייל – 21:00.

תנועה בגרירה דרומה 6 מייל – 22:00.

תנועת צ-2 לפתח והמתנה ל"ציפור" – 24:00.

סיום העבודה בנמל – 02:30.

איסוף מזרחה לשובר – 01:45-02:45.

בשעה 20:15, כשעה לפני הורדת כוח שייטת-13 התקבל אישור לביצוע הפעולה. במברק צויין, כי אין ודאות להימצאות מטרות בנמל, כוח השייטת הונחה לחפש בבריכת מעגן הצי ובבריכת שריף.

כוח שייטת 13 הורד מסיפון אח"י "יפו" בטווח 8 מייל מהנמל, מפקד המבצע החליט להתקרב לטווח זה, כך נוספה שעה יקרה ללוח הזמנים של הלוחמים.

לאחר גרירה של כ-15 דקות, בשעה 21:15 נותקו ה"חזירים" מ"הציפור".

לאחר ההורדה התרחקה המשחתת לכיוון צפון-מערב במהירות של 12 קשר, כמהירותה של אונית סוחר.

כאמור, "הציפור" נותקה מה"חזירים" שנעו לנקודת הפיצול, שמיקומה היה כ-300 מטר מזרחית לראש שובר הגלים הקטן של הנמל. עתה הקדימו הלוחמים את לוח הזמנים המתוכנן בשעה ורבע.

הזוג הראשון בפיקודו של שמיר (שמיר סירצקי יחד עם לוריא), הותקף במטעני עומק, ולאחר שביצעו סריקה מקיפה בבריכת הארסנל ובבריכת שריף לא מצאו מטרות.

ב"חזיר" השני, דב בר יחד עם ישעיהו גורן, סרקו את הבריכה הדרומית, את מעגן הדיג ואת רציף חוסיין לכל אורכו, ומשם המשיכו לבריכת התעלה, שם סרקו את הרציפים, אך לא מצאו מטרות. משם פנו לבריכת הארסנל, אך גם בה לא היו מטרות.

ב- 050110, עלה ה"חזיר" על פני המים והקים קשר עם "הציפור".

"פעולת 'החזירים' נמשכה שעתיים ו-40 דקות, והתנהלה תחת סיורי סירות מנוע מצריות, שהשליכו מטעני נפץ רבים למים. למרות זאת הייתה הסריקה מקצועית ויסודית, והם לא פסחו על שום קטע שהוכתב להם", מסכם זאב אלמוג מפקד המבצע.

כנראה פינו המצרים את כלי השיט המלחמתיים מן הנמל, לרבות שני סטי"לי "אוסא" שסיירו בצפון סיני.

לקראת השעה 00:50 החל זאב אלמוג לנוע עם "הציפור" לעבר נקודת איסוף ה"חזירים", דרך מצופי סימון הכניסה והמכליות העוגנות, הוא קיצר את נקודת החבירה לשלושה מייל מראש שובר הגלים המזרחי. תוך כדי תנועה נפתחה אש משובר הגלים, ככל הנראה התגלתה "הציפור" בתנועתה. דב ובן זוגו נאספו בטווח קצר ממזרח לשובר הגלים המזרחי, בטווח של 1.5 מייל. "החזיר" של דב הושמד והלוחמים נאספו, לאחר מספר דקות הושמד גם "החזיר" של שמיר ובן זוגו, ה"ציפור" החלה לנוע לנקודת המפגש עם הסט"רים, 12 מייל מזרחית לנמל.

אח"י "יפו" המשיכה לנוע בסביבה, בין 20-18 מייל מהנמל, תוך שהיא עוקבת אחר פעילות המכ"מים והתשדורות להגנת החוף המצרי. בדיווחים שניתנו מן הנמל הבין מפקד הכוח, למרות שהדיווחים התייחסו למטרות הרבה יותר קרובות, כי אכן אח"י "יפו" התגלתה, וכי קיימת כוונה לפתוח עליה באש. בשעה 01:18 ננעל על האוניה מכ"מ שזוהה כמכ"מ של סטי"ל "אוסא", דיווחים אלה גרמו לאונייה לנוע צפונה ומזרחה תוך ירי רקטות מואץ.

ב- 060155, גילו הסט"רים בפיקוד מפל"ג 914, שני כלי שיט בכיוון 0730 ובטווח של 8.5 מייל מבלי שידעו שאלה כלי שיט שכבר התגלו על-ידי אח"י "יפו" בשעה 01:18.

מספר דקות לאחר הגילוי, דיווח מפל"ג 914 על אודות כלי השיט לאח"י "יפו", ובדיווח הוסיף שהיא מנסה למשוך אותם צפונה, כדי למנוע מפגש עם "הציפור" שעליה היה כוח שייטת-13 להיאסף. ב- 060224, הורה מפקד המבצע למפל"ג 914 לתקוף את כלי השיט. 13 דקות לאחר הוראת התקיפה ביטל מפקד המבצע את הוראתו, והורה לטרפדות לנתק מגע (02:38). מפקד הכוח שהיה חסר תמונת מי"ק עדכנית כתוצאה מדממת קשר, דיווח לאחר מכן שהורה על ניתוק המגע משתי סיבות: כניסת הטרפדות לטווח תותחי החוף וקרב באזור איסוף "החזירים".

בעקבות הוראתו של בני תלם, ביקש מפלג 914 לנתק מגע תוך ירי. בקשתו אושרה, ואכן ב-060240 פתחו הטרפדות באש על שני הסטי"לים שהיו בדרכם לכניסה לנמל.

טווח פתיחה באש היה 1000 יארד, טווח זה הוא טווח גדול שאינו מאפשר פגיעה בלילה, טווחי פתיחה באש בלילה נעים בין 200-100 יארד בתותחי 20 מ"מ ובתותח 40 מ"מ.

לאחר ניתוק המגע בין הטרפדות והסטי"לים שנכנסו לנמל, נע הכוח לכיוון צפון-מזרח בעקבות אח"י "יפו", משלא נמצאו הטרפדות בנקודת המפגש המשיכה "הציפור" לנוע על קורס 0670, בניסיון להגיע בכוחות עצמה לחופי הארץ. ב- 060554, נתגלתה "הציפור על ידי "יפו" והועלתה על האונייה.

ט-207 שהשתתפה במגע עם הסטי"לים המצריים, חזרה לנמל אשדוד ובמכליה 1800 ליטר דלק, כמות שיכלה להספיק לעוד שעת הפלגה עד אשר מכליה יתייבשו. במהלך הקרב, היה מפקדה מוטרד מכמות הדלק שבמכליו, ואף העביר דיווח למפל"ג 914, דיווח שהיה מיותר במהלך קרב תותחים. על טווח פתיחה באש מתותחי 20 מ"מ ו-40 מ"מ, ראה בהמשך הדיווח על קרב הרומני וכן:

D. Pope, Flag 4, The Battle of coastal forces in the Mediterranean 1939-1945, Naval Institute press, Annapolis 1998, p.190.

פעולת אלכסנדריה

הגנת הנמל

עיקר יחידות הצי המצרי, מערך התחזוקה, בסיסי ההדרכה והמפקדה היו ממוקמים באלכסנדריה, באיזור ראס אל-תין ובסביבות הנמל. הגנת הנמל התבססה על מערך מכ"מים לוט-M, דקה, מכשירי זע"ט [זיהוי עמית טורף], וכן סיורי אוויר פעמיים ביממה. למרות שלא היה מערך של מי"ק ודיווח מטרות בשיטה זו התקיים מרכז דיווח שבו היו מיוצגים נציגי הצי והתותחנות החופית. כמו כן נסגר האזור לשיט בטווח של 30 מייל מהנמל.

הצי ערך סיורים ימיים, בטווח של כ-10 מייל, ובקו סיור של 20 מייל באמצעות צוללות.

סביב הנמל ובמבואותיו, היו מוצבים תותחים ובעיקר תותחי נ"מ.

הייתה קיימת תוכנית למיקוש הגנתי, מערך ההגנה הפנימי התבסס על רשתות נגד צוללים, סיורים והטלת מטענים נגד אדם. בזמן חירום נהג הצי לפזר את כלי השיט במקומות שונים בנמל.

הפעולה בנמל אלכסנדריה

ב-1 ביוני, יצאה הצוללת אח"י "תנין" לים עם פקודה מעודכנת לפעולה באלכסנדריה. בפקודת המבצע הוגדר שעליה לתקוף מטרות אויב בטורפדו ולהיערך למבצע בתוך הנמל עם לוחמי שייטת 13.

פעולת צ-1 (צוללים "רגליים") תוכננה להתבצע החל משעה 18:00 ביום ה-ע. הצוללת קיבלה הוראה שאם בדרך ליעד תתקוף בטורפדו כלי שיט אויב, עשויה פעולת שייטת 13 להתבטל.

במקרה של היעדר קשר עם הצוללת, הודעה "בקול-ישראל" על פרוץ פעולות איבה תשמש כהוראת ביצוע. הצוללת תאסוף את הלוחמים בליל ה-ע או בליל ע + 2 באזור שיקבע על-ידי מפקד המבצע.

התוכנית שהתבססה על תכנונים קודמים של השייטת, לא אושרה על-ידי המפקדה או כל גורם אחר. מפקד הצוללים סרן איתן לפשיץ ורס"נ איוון (אברהם) דרור מפקד הצוללת אישרו את התוכנית.

כוח שייטת 13 בפיקודו של סרן איתן ליפשיץ מנה את בן זוגו של איתן, זאב בן יוסף; זוג שני: ברעם דניאל וגד פטיש; זוג שלישי: אילן אגוזי וגלעד שני וזוג סמנים: סינור אבנר ויגאל מנור.

לוח הזמנים היה כלהלן:

18:30 – "התיישבות" הצוללת.

19:15-20:00 – הוצאת צוללים.

21:30 – שחיית צוללים ליעד.

23:00 – תקיפת מטרות.

02:15 – איסוף.

מפקד הצוללת, ומפקד הצוללים חששו ממחסור ברזרבת החשמל שהייתה ברשות הצוללת. ואכן ביום הפעולה, כדי לחסוך בחשמל התקרבה הצוללת בשינור עד לטווח של 7-6 מייל מנקודת הוצאת הצוללים, על מנת שלא לצלול בטווח של 18 מייל המתוכננים, עובדה זו אפשרה לצוללת להחזיק רזרבת חשמל בשיעור של 25%.

לצוללים הייתה מגבלת שעות הביצוע, התוכנית התבססה על תשע שעות פעולה ואילו בליל 5-6 ביוני, עמדו לרשותם רק שבע שעות פעולה.

ב- 051200, נתקבל האישור לביצוע הפעולה. הצוללת קיבלה עדכון באותו היום בנושא המודיעין באזור מבואות נמל אלכסנדריה. פריסת כלי השיט לא הייתה ידועה, ולפי ידיעות שהגיעו לחיל-הים לאחר הפעולה, אושרה ההנחה כי הצי ערך פריסת חירום בהתאם לתוכניותיו, אולם בשינוי אחד חשוב, שבאזור אשר נועד לתקיפת לוחמי שייטת-13 לא היו מטרות. המטרות נפרסו בכל המקומות הידועים, בבסיס הצי באזור ראס אל-תין נותרו מספר ניכר של יחידות מוגנות באמצעות רשת נגד צוללים.

הצוללת החלה בכניסתה לנקודה להוצאת הצוללים. בשעה 16:00 התגלתה משחתת "סקורי" בטווח של 12,000-10,000 יארד. הצוללת נערכה להתקפה, וה"סקורי" עזבה את השטח. הצוללת המשיכה בכניסתה. בשעה 19:00 התיישבה על הקרקעית להוצאת הצוללים, במרחק של מאות יארדים מצפון מערב לראס-אל-תין.

בהתאם לידיעות שהיו בידי איתן ליפשיץ, היו אמורות להיות בבריכה 4-3 מטרות ליד מעגן הצי, מקום שהיה ניתן להגיע אליו במסגרת הזמן שעמד לרשותו. הוא החליט לקבץ את הצוללים ליד שובר הגלים ולערוך תצפית, למרות שפעולה זו גזלה כ-45 דקות. הזוגות תודרכו לגבי סדר תקיפת המטרות.

סדר היציאה מן הצוללת השתבש, וכל זוג נע בכוחות עצמו ולבדו לכיוון שובר הגלים, מפקד הפלגה, סרן איתן ליפשיץ, המתין לזוגות האחרים, משום שעדיין האיר האור ביציאה מן הצוללת. ההמתנה נמשכה עד 20:15, ורק אז הוא נע עם בן זוגו לכיוון השובר מבלי שפגשו את הזוגות האחרים.

בשעה 22:00 החל הזוג לצלול לכיוון המטרה הרחוקה, אשר זוהתה ככלי שיט אזרחי, ובשעה 24:00 החלו בנסיגה. באזור האיסוף פגש את הזוג השלישי, אגוזי וגלעד.

הזוג השני, דני ברעם וגד פטיש הגיעו לשובר הגלים רק בשעה 24:00, בדרך חש אחד מהם ברע. עד 02:30 הם שחו לכיוון נקודת המפגש עם הסמנים והצוללת, אך משלא נמצאו הסמנים, השמיד הזוג חלק מן הציוד ושחה לעבר החוף.

הזוג השלישי, אילן אגוזי וגלעד שני, יצאו מן הצוללת רק בשעה 20:20, משלא מצאו מטרות ומשלא הצליחו לחבור לסמנים ולצוללת פגשו את זוג מס' 1 והמשיכו יחד לבסיס החוף. זוג מס' 2, דני ברעם וגד פטיש, המתינו במקום אחר ועלו לחוף. מתוך חשש שיתגלו, שחו לכיוון המבצר שבראס אל-תין. שני הזוגות הנוספים אף הם הגיעו לאותה המערה בחיפוש אחר מקום מסתור. בסביבות הצהריים נתפסו שני הזוגות, בעוד שאילן אגוזי וגלעד שני נתפסו בשעות הערב, בניסיונם לצאת מן העיר.

בשעה 04:00 לפנות בוקר, ניתקה הצוללת מן הקרקע והחלה בשינור בטווח שהיה קרוב מאוד לחוף - 1.7 מייל. בשעה 04:40 התגלתה מטרה - ה"סלופ", והצוללת נערכה לתקיפתה, ללא אפשרות להגיע לנקודת ירי טובה.

בשעה 06:30 שוב התקרב ה"סלופ", הצוללת ירתה ארבעה טילי טורפדו שלא פגעו בה.

עתה נערך ה"סלופ" להתקפת נגד, הוא ערך שתי התקפות על הצוללת. בהתקפה הראשונה הטיל שלוש פצצות עומק, ובשנייה שתיים, שגרמו נזק לסונאר (אחד מהם, סונאר 129, היעיל יותר). ה"תנין" התרחקה מהתקפת נגד זו, ועלתה להצצה בפריסקופ. בשל המחסור בחשמל ירדה הצוללת לעומק 130 רגל והחלה לנוע באטיות מזרחה, כדי לחסוך בחשמל.

ב- 062000 דיווח מפקד הצוללת על תקיפה ה"סלופ" ועל כך שלוחמי שייטת-13 לא נאספו.

בתקשורת עם מפקדת חיל-הים הציע רס"נ דרור, מפקד ה"תנין" לבצע איסוף אלטרנטיבי. ב- 070355 הורתה המפקדה על ניסיון חילוץ נוסף באמצעות ה"תנין". ואכן, ב-7 ביוני, עם אור ראשון, החלה כניסה נוספת של ה"תנין" לכיוון אלכסנדריה. בשעה 18:55 התקבלה בצוללת הוראה לסיים את המבצע ולהתחיל בתנועה חזרה.

ה"תנין" פעלה במגבלות קשות, במים רדודים, תוך התמודדות עם מחסור חמור במשאב החיוני של חשמל במצברים, ותוך תמרון, תקיפת מטרות אויב והתחמקות מפצצות עומק.

עד שנודע כי לוחמי השייטת נפלו בשבי, נערכו בחיל-הים עוד מספר תכנונים לחילוצם.

פעולות חיל-הים באזור ים-סוף

ב-5 ביוני התקבלה הידיעה, שיש לצפות להתקפה של שתי משחתות Zוטרפדות על אילת.

מפקדת אי"ס (אזור ים-סוף) נערכה למארב סט"רים כ-20 מייל דרומית מאילת, למפקד הכוח מונה אל"מ בוצר אברהם ולרשותו עמדו 3 ספינות הטורפדו של פלגה 12 . בוצר החליט לשלב במבצע כלי שיט מהירים אזרחיים מגויסים ואמצעים של שייטת 13. אל הכוח צורפו גם סירת "ברטרם" ושתי סירות נפיצות של שייטת 13.

על הכוחות פיקדו: רס"נ חיים אברבנל, מפקד פלגה 912, סרן שאול זיו, מפקד הכוח של שייטת 13, רס"נ מגורי עם הגוררת "צאלה" ורס"נ שני פיקד על 6-4 סירות מרוץ אזרחיות.

לכוח היו תקלות קשר ומכ"מ רבות. הם המתינו למצרים עד 060200. בהיעדר כוח אויב, ולאחר שמטוסי ח"א לא גילו דבר, חזרו כוחותינו לנמל.

באותו היום ב-6 ביוני, הוחלט על כיבוש שארם אל-שייח. על חיל-הים הוטל לסייע בהנחתת 4 טנקי אמ-אקס בנחתות ובאבטחת פלגה 912.

בהמשך אותו היום הוחלט במצפ"ע על הקדמת המבצע ל-7 ביוני. ב-070100 יצא מאילת כוח שכלל 3 טרפדות של פלגה 912, 4 נמ"כים נושאי טנקים והגוררת "צאלה" כספינת פיקוד. בעוד הכוח נע דרומה, תוכננה צניחה בשארם אל-שייח, כוח הסט"רים נכנס למפרץ שארם אל-שייח בשעה 11:30 ומצא שהאויב נסוג מן המקום. כתוצאה מכך בוטלה הצניחה וכוח הצנחנים הונחת במסוקים.

באזור יורטו שתי ספינות דיג נושאות קומנדו של המצרים והן נלקחו לבסיס שלמה על-ידי פלגה 912. כוח הנחיתה הגיע בשעה 17:00 והנחית את השריון במפרץ.

הגנת החוף בים התיכון

בשני ימי הלחימה הראשונים, עיקר כוחו של חיל הים נועד למבצעי תקיפה בבסיסי האויב.

לאבטחת החוף הוקצו אח"י "רהב" צוללת על מימית וסד"גים מגויסים. כמו כן תוגברו סיורי האוויר ועובה מערך המכ"מים החופי.

היוזמה ההתקפית היחידה שבה נקט הצי המצרי הייתה שיגור שלוש צוללות (שתיים מדגם R ואחת מדגם W) לכיוון חופי הארץ. במהלך שתי היממות הבאות, 8-7 ביוני , כלי שיט שונים של חיל-הים גילו מטרות שנחשדו כצוללות. בשלושה מקרים הותקפו המטרות בפצצות עומק וירי תותחים, ויתכן כי צוללת מצרית אחת נפגעה. כול הצוללות חזרו לנמל אלכסנדריה.

סיום המבצעים בים-התיכון

לאחר פעולות חיל-הים בלילה הראשון (6-5 ביוני), שקלה מפקדת חיל-הים את המשך הפעולות. בין הפעולות שנשקלו היו: תקיפת כלי שיט על ידי 10 סירות נפץ והפגזה של החוף והנמלים. הוחלט להשאיר את הסד"גים מול היעדים בהמתנה לאישור.

מפקדת חיל-הים העמידה את המשחתות ואת ספינות הטורפדו בכוננות, כדי להיות מוכנים לביצוע משימות בשתי החזיתות.

מטרת חיל הים הייתה ל"דחוף" את הצי המצרי והסורי לתוך נמליו, בכדי ליצור תנאים מתאימים לפעולת שייטת 13 בליל 8-7 ביוני. כמו כן נמשכה אבטחת חופי המדינה. פעולות אלה לא אושרו - רמ"חים הציג את התוכניות האלה לרמטכ"ל, אך לא קיבל את הסכמתו.

אירוע הליברטי

אוניית אספקה של הצי האמריקאי התגלתה ב- 080550 על-ידי מטוס סיור, המטרה נשמרה על שולחן המי"ק זמן מה, ולאחר מכן נמחקה.

כעבור מספר שעות, דיווחו שני מטוסי ח"א שחזרו מסיני, כי בהיותם בטווח 24 מייל מן החוף, מול אל-עריש, נפתחה עליהם אש מכלי שיט. האונייה זוהתה בשעה 10:54 כאוניית סוחר.

בשעה 11:24, התקבל דיווח מהמשל"ט, על אוניית ביון באזור אל-עריש. כשעה לאחר מכן קיבל מפל"ג 914 הוראה להיות מוכן לזיהוי המטרה. מפל"ג 914, בהעריכו את מהירות המטרה ב-28 קשר, ביקש סיוע אווירי. ואכן בשעה 14:00 תקפו שני מטוסי שחק את המטרה, אחריהם המשיכו את התקיפה שני מטוסי מיסטר. האונייה "שזוהתה" כמשחתת החלה לבעור. בשעה 14:06 עזבו המטוסים את המטרה. מפל"ג 914 קיבל הוראה לתקוף אותה. קודם לכן דיווחו המטוסים על כיתוב בדופן האוניה: CPRS-P-30, מה שעורר ספק לגבי זיהוייה.

בשעה 14:23, בטווח 4 מייל מהמטרה, עדיין לא זיהו הסט"רים את המטרה. דרישות הזיהוי נענו בדרישת זיהוי מצדה.

15 דקות לאחר-מכן, זוהתה האונייה בטעות כאוניית האספקה המצרית "אל-קוציר", הקושי בזיהוי נבע בגלל היותה אפופת עשן.

במפקדת חיל-הים לא ידעו על מיקומה של אוניית האספקה המצרית, והמפקדה אישרה את התקיפה.

בשעה 14:40, פתחה פלגה 914 באש תותחים על האונייה, ומספר דקות לאחר מכן נכנסו הטרפדות לתקיפת טורפדו. כל הספינות: ט-206, ט-203 ו-ט-204 ירו, והאונייה נפגעה ככל הנראה מטורפדו אחד.

לאחר התקיפה זוהתה האונייה כאונייה אמריקאית. האונייה סירבה לקבל סיוע ופנתה מערבה בתנועה איטית. האונייה פעלה במיקום זה החל מליל 8-7 ביוני, במרחק של 400-300 מייל משאר אוניות הצי השישי, דבר שהעמיד אותה בסכנה, עובדה זו הייתה ידועה למקבלי ההחלטות בוושינגטון, שאף הורו לה להתרחק עד 100 מייל מחופי ישראל ומצרים. בטעות מברקים אלה לא הגיעו לידיו של מפקד האונייה. האונייה לוותה על-ידי כלי שיט של הצי השישי לנמל וולטה שבמלטה. על סיפונה נמנו 34 הרוגים ו-171 פצועים. אירוע זה שבו גילו כוחות חיל-הים נחישות התברר כאסון, ואימת את החששות שקיננו בקרב הקברניטים מפני סיבוך בין-לאומי.

קרב הרומני, או:

"Engage the Enemy more closely"

קרב הרומני, אמנם התרחש בליל ה-12-11 ביולי, לאחר סיומה הרשמי של המלחמה ובתקופת הפסקת האש, אך מבחינת פעילות חיל-הים, היה ללא ספק המשכה של המלחמה.

ב-9 ביולי התקיים תדרוך למפקד אח"י "אילת", מפקד אח"י "יפו" ול-סמפל"ג 914, אלי רהב, במפקדת חיל הים. התדרוך קויים לגבי סיור מבצעי באזור צפון סיני, ומטרתו הייתה השמדת כלי שיט מצריים, המסיירים מזרחית לקו האורך העובר בטווח 12 מייל מפורט-סעיד. לדברי יצחק שושן, אמר לו מפקד חיל-הים, שמטרת הסיור בין השאר: "להרים את המורל בחיל ועלינו לבצע את המשימה בשלמותה". על-פי עדותו של אלי רהב: "בתדריך ההוראות שנתן לנו מפקד החיל, הוא הדגיש שהוא מעוניין לערוך מארב לכלים מצריים המסיירים מול חופי סיני, כדי להפסיק את הסיורים הללו. בדיעבד, לדעתי, הוא לא קיבל על כך אישור מהמטכ"ל, זו לא הייתה פעולה יזומה על ידי צה"ל ( המטכ"ל), אלא יוזמה של חיל-הים".

הכוונה הייתה לבצע סיורים על ידי משחתת ושתי טרפדות לסירוגין, אח"י "יפו" ואח"י "אילת" ושתי טרפדות מפלגה 914.

בליל ה-12-11 ביולי, המשחתת אח"י "אילת" בפיקוד יצחק שושן, שתי טרפדות מפלגה 914 בפיקוד אלי רהב, ט-203 בפיקוד רפי רז ו-ט-204 בפיקוד קרן גיל כספינת הפיקוד של סמפל"ג 914 אלי רהב, ביצעו את הסיור. בשעה 21:45 בקירוב, הגיעו לטרפדות דיווחים על תנועת כלי שיט מפורט-סעיד. המשחתת אח"י "אילת" דיווחה על שני כלי שיט שיצאו מפורט-סעיד. הטרפדות התייצבו על נתיב הסיור, כעבור שעה בערך גילו הטרפדות מטרה בטווח של כ-8 מייל מהן, הוברר כי מדובר בשתי מטרות צמודות זו לזו הנעות לכיוון מזרח, שני כלי השיט שזוהו בטעות על ידי אח"י "אילת" כסטי"לים נעו בין שני הכוחות, כאשר הטרפדות שמדרום להן ואח"י "אילת" נעו מצפון.

בשעה 23:21, נמצאו שני כלי השיט המצריים בין אח"י "אילת" והטרפדות, כאשר הטווח ביניהם מכל צד היה כ-1500 יארד.

הטרפדות המצריות (ה"אילת" חשבה שמדובר בסטי"לים) פתחו באש מטווח של כ-1000 יארד, מאחר ובכוח המצרי פעל רק מכ"מ אחד. האויב התפצל, אלי רהב הבין שעליו לפתוח באש מטווח הרבה יותר קרוב, גם בטווח 500 יארד הטווח נראה לאלי רהב גדול (הוא ניהל את הקרב מהמי"ק של ט-204). אלי רהב התקרב לטווח 250 מ', ומיד צמצם לטווח 150 מ' מהאויב, בטווח זה השיגו הטרפדות פגיעות והטרפדו המצרית נפגעה. באותה עת, התקרבה אח"י "אילת" לספינת האויב השנייה והשמידה אותה בשילוב ירי מהסוללה הקלה, 40 מ"מ ו-0.5, וכנראה שגם מפגיעה ישירה של תותח הסוללה הראשית שיתכן ופגע בכלי השיט בפגז תאורה.

לאחר חיפוש ניצולים, עזבו הכוחות את האזור.

תוך כדי הקרב, שלחה מפקדת חיל-הים מברק לכוחות ובו הוראת המפקדה: "ענף מבצעים של חיל-הים מורה לי (מפקד ה"אילת") לא להסתבך ולהישאר צמוד לחופים שלנו", מפקד "ה"אילת" מוסיף: "בדקתי את שעת החיבור: תשע דקות אחרי שהמצרים פתחו באש". בנוגע למברק אומר אלי רהב: " לדעתי, כנראה שמפקד החיל קצת נבהל מהאישור בעל-פה שהוא נתן לנו. (בדבר השמדת כלי השיט המצריים), המצב שנוצר לא היה כל-כך טוב. הוא (מפקד החיל), שלח מברק, שיצא בעצם לפני הקרב, ומשמעותו הייתה לא לבצע את המשימה. הוא, כנראה, רצה לבטל את ההוראה בעל-פה שנתן לנו. היות שלא ניתנה כל הוראה פורמלית, אז אי אפשר לבטל אותה פורמלית. זה היה מין מברק שיצא במין סגנון, שיכולנו להבין ממנו איך שרצינו. כקצינים ממושמעים, אילו קיבלנו את המברק בשעות היום, כשלא היה מגע וקרב, היינו מבינים שזהו זה ואין להיכנס לקרב, אבל המברק הגיע באמצע הקרב, ושושן, מפקד ה"אילת" מפרש את זה כאילו מפקד החיל שלמה אראל, נתן פקודה לנתק מגע באמצע הקרב".

ללא ספק, הכניסה לטווחים קצרים של הטרפדות הייתה הגורם להצלחה. ניהול קרב כזה מהמי"ק של ה-ט-204 המצוידת במכ"מ תנועה אמיתית קבעה סטנדרטים חדשים לגבי תיפקודו של מפקד הכוח, מאחר והנטייה הטבעית היא ל"רוץ" לגשר ולנהל את הקרב משם.

פעולותיו של המפקד הבכיר בים, מפקד המשחתת יצחק בן שושן, היו נכונות לאור המצב שנוצר, היות והפתיחה באש על-ידי הטרפדות או המשחתת הייתה יכולה לסכן את כוחותינו. לשאלת אלי רהב, פקד שושן לטרפדות לנוע בינו לבין המטרות ובכך לפתוח גזרת אש לדרום, לאחר שהטרפדות המצריות מסוג p-183 פתחו באש בתותחי 25 מ"נ דו-קניים, אש לא מדויקת, הן התפצלו. אחת פנתה מערבה בעוד השנייה נשארה מזרחית לה, דבר שאפשר לאח"י "אילת" לרדוף אחר הטרפדו המצרית המערבית, ולכוח בפיקודו של אלי רהב להעסיק את זו המזרחית.

קרב הרומנו נמשך כ-25 דקות וקבע סטנדרטים חדשים בחיל-הים, אשר יושמו בפלגת הדבורים במלחמת יום-הכיפורים וזירת ים-סוף, באוגוסט 1973, בתקרית בין דבורים וסמ"ר מצרי מדגם דה-קסטרו, וכן בקרב הדבורים במרסה ת'למת.

סיכום, מסקנות ולקחים

חמשת מבצעי שייטת 13 שתוכננו ובוצעו, נכשלו ולא השיגו את מטרתם.

בחוף הסורי לא התבצעו המבצעים, בנמל אלכסנדריה נפלו לוחמים בשבי. האונייה האמריקנית "ליברטי" הותקפה בשוגג, המבצע המשולב של אח"י "תנין" ופעולת פורט-סעיד של השייטת היו פעולות טובות למרות שלא הוטבעו כלי שיט.

חיל-הים פעל היטב בים-סוף ואף הצליח למנוע מצוללות אויב לפעול בחופי ישראל.

הפעולה לתקיפת הסטי"לים במבואות פורט סעיד נכשלה, והסטי"לים לא נפגעו.

קרב הרומני, שאירע לאחר המלחמה, היה קרב שנוהל בדרך הנכונה, תוך דבקות במשימה ויישום לקחים קודמים, ולכן השיג את התוצאות המקוות.

כשלים טכניים

במלחמה זו נעשה שימוש בטורפדו כנשק עיקרי. אח"י "תנין" ירתה ארבעה טורפדו במבואות נמל אלכסנדריה על כלי שיט מדגם "סלופ", אך אף אחד מהם לא פגע, הסתבר כי: "בדיקה שנעשתה לאחר המלחמה בשייטת 7 העלתה, שלמטוטלת שבמנגנון השיוט של הטורפדו היו תנועות סינוסואידליות בעלות אמפליטיודה גבוהה, שהובילו את שיוט הטורפדו אל מחוץ למים או לעומק גדול מדי. מכאן שהטורפדו היו מתואמים כנגד מטרות גדולות מזו שהצוללת תקפה ("סלופ"). בעקבות זאת, פותח מנגנון המרסן את תנועת המטוטלת, שהקטין את האמפליטיודה לכך שתאפשר לפגוע במטרות דוגמת זו שהותקפה".

בתקיפת הליברטי בשוגג, נורו על-ידי ספינות הטורפדו 5 טורפדו, ורק אחד מהם פגע באונייה.

האונייה נעה בקורס קבוע ובמהירות של כ-15 קשר. הירי בוצע בתנאים טובים, כלומר הספינות לא היו תחת אש מצד המטרה המותקפת.

הטורפדו נורה בטווחים שבין 2000-1000 יארד. ככל הנראה, הספינות נעזרו במכ"מ במהלך הירי, אולם חישוב זווית ההטייה יכול להתבצע רק מגשר הספינה תוך שימוש בכוונת הטורפדו המותקנת בחזית הגשר, כוונת זו פשוטה, והסיכוי שהחישוב של המשוואה שנותנת את זווית הירי אכן נכון קטן. מאחר והטורפדו היה נשק עיקרי בספינות, היה נכון לצייד אותן בכוונת הרבה יותר מתוחכמת. על יעילות הטורפדו כנשק ראה גם את דבריו של J. Cristol: "בהתאם לתלם (אלוף בנימין תלם), במהלך מספר שנים לפני ששוגרו 5 טורפדו לעבר ה"ליברטי", חיל-הים שיגר כ-50 טורפדו, רובם באימונים. 48 מתוכם החטיאו את מטרתן, אחד מהם "רדף" אחר הספינה היורה והשני פגע ב"ליברטי"". אם אכן הטורפדו היה הנשק העיקרי, הרי התוצאות, מכל מקום, עשויות להיות עגומות. היה בכל זאת מקום לחפש טורפדו מונחה מסוג כלשהו , במקום זה הקיים.

בעיות דומות לגבי אחוזי פגיעה נמוכים של הטורפדו, אירעו במלחמת העולם השנייה. בסטטיסטיקה שנעשתה לגבי מלחמת העולם השנייה (1945-1939), אחוזי הפגיעה של הטורפדו היו נמוכים: משחתות 15.6, צוללות 22.2, יחידות קטנות כלומר ספינות טורפדו 27.5. שיפור ניכר חל בשנת 1945, כאשר אחוזי הפגיעה של ספינות טורפדו הגיעו לכ-40.

כוח ספינות הטורפדו (סט"רים) בתצורה של סת"ח (ספינות תותחים ללא טורפדו), או בתצורה של ספינת טורפדו, סבל מליקויים מספר.

בשלוש ספינות מתוך שש הספינות של פלגה 914, היו מותקנים מנועי "פקרד" שהיו מונעים בבנזין אוקטן גבוה (115 אוקטן), חומר דליק, ללא ספק, כי במהלך השנים שקדמו למלחמת ששת הימים, היה ברור שהטרפדות מהוות כוח חשוב בחיל, וכי החלפת המנועים למנועי "נפייר" – מנוע דיזל, יכולה לשפר את בטיחות ההפעלה בימי שלום ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה, ויכולה להגדיל את טווח הפעולה של הספינה.

תותחנות בטרפדות, היא תותחנות אינסטינקטיבית, כלומר, הכיוון נעשה בעין (עם או בלי כוונת "שעון" פשוטה). הירי ביום יכול להתבצע בתותחי 20 מ"מ עד לטווח של כ-1000 מטרים בלילה. תותח זה יכול להשיג פגיעות של עד 200-150 מטר, בהיותו תלוי בראייה, ותותח 40 מ"מ בלילה באותו הטווח. היה מקום להתקין תותח 20 מ"מ דו-קני, המגביר את קצב האש.

מערכות המכ"מ בספינות היו ברובן מיושנות (פרט למכ"מ תנועה אמיתית ב-ט-204), במיוחד בספינות ט-205, 207 ו-208, מכ"מ ה-"Decca" בעל יכולת גילוי קטנה.

פעולות שייטת-13

בהעריכו את תוצאות פעולות שייטת 13 בזירה הצפונית - בסוריה, העריך זאב אלמוג, שקיבל את הפיקוד על שייטת 13 לאחר מלחמת ששת הימים, כי המבצעים נוהלו בחוסר הקפדה, וכי המפקדים שפיקדו במלחמה על מבצעי שייטת 13 לא היו מפקדים אורגניים שיצאו מתוך השייטת. מפקדי המשנה כשלו, "רוב מפקדי המבצעים היו מרוחקים ובלתי מעורים בפעילות השוטפת קודם למלחמה. הם לא הכירו את רמת מוכנותה, את כשירות לוחמיה, את האמצעים ושיטות הלחימה שבשימושה ואת רמת מוכנותה".

בפעולת אלכסנדריה, פעל מפקד הצוללת גם כמפקד המבצע. "ברובד הטקטי היה החלל הזה מתמלא ביתר מעורבות ובקרה מצד מפקד שייטת-13 ומפקד החיל, ערב צאת הכוח למבצע (בעיקר בהרחבת אזורי הפעולה המועדפים של הצוללים בנמל ובירידה פרטנית לשיטת הפעולה עצמה), היה סיכוי להביא לתוצאה המיוחלת, שאף מקצתה לא הושגה".

במינת אל-ביידה פיקד על המבצע יוס'לה דרור ובטרטוס יוחאי בן-נון, שניהם מפקדים בכירים שלא היו מעורים בפעילות השוטפת שקדמה למלחמה. על כך העיר זאב אלמוג: "הם הנהיגו אותם על פי נורמות וסטנדרטים שגויים ומיושנים, ואשר ודאי לא תאמו את רוח צה"ל דאז".

"אנו שולחים מפקדים, שלדעתי היו בכירים מדי ונתונים לשיקולים שמפקד מתאים לא היה שוקל. אני חשבתי שיוחאי בכיר מדי, וזה סיכון לתת לו ג'וב מסוג זה. יוחאי הגיע קצת מאוחר בגלל טעות ניווט, זה יכול לקרות, אבל עדיין היה לו זמן. הוא פשוט החליט שזה מאוחר ויש צ'אנס למחר. יכול להיות שהשיקול אפילו נכון, אבל זה לא עניין שהמפקד שם בשטח צריך לשקול. באי הביצוע שלו, הוא הקטין את האמינות של כל העניין הזה בעיני המטכ"ל, כך שלא התירו לעשות זאת יותר", מדברי מפקד החיל.

פיקוד, פקודות ודבקות במשימה

בעוד "הציפור" וה"חזירים" פועלים בתוך נמל פורט-סעיד בליל 7-6 ביוני, נערכו אח"י "יפו" והסט"רים ט-203 ו-ט-207 לאיסוף "הציפור" וה"חזירים" במיקומם המיועד. כפי שכבר תואר קודם לכן, ניתנה הוראה לזוג הספינות בשעה 02:24 לתקוף זוג סטי"לים מצריים שהפליגו לנמל פורט-סעיד. כ-13 דקות לאחר מכן, הופסק המגע בין הטרפדות לבין כוח הסט"רים. הסט"רים פתחו באש מטווח של 1000 יארד, טווח גדול שלא אפשר פגיעה. תקיפה נוספת במטווחים קצרים על האויב המופתע, שאפילו לא הספיק לפתוח באש, תוך נחישות ודבקות במשימה מצד מפקד הכוח, מפקד הטרפדות ומפקד הספינה, היו מביאים לתוצאות הרצויות של השמדת סטי"לי "האוסה", שהיו בתהליך כניסה לנמל.

למפקד המבצע אל"מ תלם, לא הייתה תמונה ברורה לגבי מיקום הטרפדות שלנו. הוא רצה להרחיק את כלי השיט המצריים ממקום האיסוף של ה"הציפור", ולהימנע מהכנסת הסט"רים לתוך תחום תותחי החוף של פורט-סעיד, ולכן הורה על ניתוק מגע.

נתגלו 3 מטרות בטווח של 5 מייל מאח"י "נוגה", הם עברו לידה בטווח של 500 יארד, מבלי שה"נוגה" פתחה עליהם באש. בשל כך הודח מפקדה. יש לזכור כי "הנוגה" הייתה במהלך חיפוש כוח שייטת 13, טרפדות כ-123 המהירות, שאף הן נמנעו מפתיחה באש, ולא היה ביכולתו של מפקד "הנוגה" במהירותה המוגבלת של אונייתו, לסגור איתן טווח.

לקראת קרב הרומני שהתקיים כחודש לאחר המלחמה, בתדרוך מפקדת חיל-הים, הרגישו מפקדי המשחתות "אילת" ו"יפו", כי "מאופן מתן הפקודה, נראה לנו (כותב יצחק שושן), שזו יוזמה פרטית של מפקד החיל שלנו, ושייתכן מאוד, שאיש באג"מ מבצעים אינו יודע עליה, אחר התייעצות קצרה, מאחר שלא היינו בטוחים שהשערותינו נכונות, הגענו למסקנה שיש לבצע את הפקודה כמצווה על-ידי מפקד החיל", ומוסיף על כך יצחק שושן: "בשער מחנה המפקדה פגשתי בשלמה אראל, שעצר אותי כדי לאחל לי הצלחה. הוא הזכיר לי שעליי לתקוף ולהשמיד כל כלי שיט מצרי שאפגוש, והוסיף סייג: לא להעז לתקוף משחתת מדגם "סקורי" (משחתת מתוצרת סובייטית, עדיפה בכוח אש וכנראה גם במהירות). במהלך הקרב, כתשע דקות לאחר שפתחו המצרים באש, נשלח לכוח ("אילת"), מברק שתוכנו אמר: "לא להסתבך ולהישאר צמוד לחופים שלנו". לדעתו של מפקד האונייה, במפקדת חיל הים הייתה "תמונה" טובה וברשת הגילוי החופית דווח על הכניסה, גילויי הסט"רים המצריים ושלב ההתקרבות. אלי רהב מסביר, את מהלך הקרב: "זה היה קרב יזום, אבל לא מאושר על ידי המטכ"ל"." הקרב היה יזום בתיאום עם מפקד חיל-הים, אך לא מעבר לזה". בנוגע למברק אמר: " לדעתי, כנראה שמפקד החיל קצת נבהל מהאישור בעל-פה שהוא נתן לנו. המצב שנוצר לא היה כל-כך טוב. הוא (מפקד החיל) שלח מברק, שיצא לפני הקרב, ושמשמעותו הייתה לא לבצע את המשימה. הוא רצה, כנראה, לבטל את ההוראה בעל-פה שנתן לנו. היות שלא ניתנה כל הוראה פורמלית, אז אי אפשר לבטל אותה פורמלית, זה היה מין מברק שיצא בין סגנון שיכולנו להבין ממנו איך שרצינו. כקצינים ממושמעים אילו קיבלנו את המברק בשעות היום, כשלא היה מגע וקרב, היינו מבינים שזהו זה, ואין להיכנס לקרב: אבל המברק הזה הגיע באמצע הקרב, ושושן מפקד ה"אילת" פירש את זה כאילו מפקד החיל, שלמה אראל, נתן פקודה לנתק מגע באמצע הקרב". מוסיף אלי רהב ואומר" "אראל לא נתן פקודה כזו, הוא כימאי, כלוחם וכאיש כלים קטנים, בחיים לא היה נותן פקודה כזאת. הוא פשוט רצה לבטל את הפקודה המקדימה שניתנה לנו בעצם מלב אל לב".

במחצית השנה לאחר המלחמה, ב-8 באוקטובר 1967, התקיים בשייטת 13 כנס קצינים בכירים, אשר דן בלקחי מלחמת ששת הימים. סא"ל איציק קט, מפקד אח"י "יפו" אמר: "תוכנית המלחמה הזו, כפי שתוכננה ובוצעה לא הייתה טובה, ועובדה שלא הצליחה. את שייטת 13 צריך להפעיל בדרך הנכונה.... בלילה הראשון, רק פעולת שייטת 13 עם כל כוחות חיל-הים. עד כמה שידוע לי, לא הייתה שום מלחמה בים, שבוססה רק על לוחמה זעירה, והעובדה שבכל חמש הפעולות קרתה תקלה.

לאור הכרת האויב מהמלחמה, חייבים לתת את המכה מיד בהתחלה (פעולת "תנין" – בסדר), אבל עם כל השאר היינו חייבים ללכת עם כל כוחות השטח אל פורט-סעיד ולהשמיד בתור פתיחה כל מה שיש בחוץ."

במלחמה זו בוצעו מינויי מפקדים של "הרגע האחרון", שינויים שגרמו להכנסת מפקדים בכירים חדשים במקום המפקדים האורגניים של היחידות: מפקד שייטת 1 – משחתות, נפתלי רוזן, הוכפף לבנימין תלם שחזר משרבורג. מפקד אי"ס – אזור ים-סוף, הוכפף לאל"מ בוצר. לפיקוד על שייטת 13 הוחזר בר'לה במקום אסקימו, שפרש מן הפיקוד חודשים מספר קודם לכן.

בכנס הקצינים שערך הרמטכ"ל, חיים בר-לב, לאחר המלחמה בפברואר 1968, ולאחר אובדן ה"דקר", העלה בר-לב את תפיסת ייעוד חיל הים: עיקר דבריו של הרמטכ"ל היו, שייעוד חיל-הים הוא בהגנה על חופי המדינה, ושאר המשימות כגון השמדת ציי האויב, הן משניות.

"לפי תפישת המטה הכללי, החיל ביצע את משימתו: החוף לא הותקף, אוניות סוחר לא הוטבעו, חיל-הים נפגע פגיעה קלה יחסית, והמטה הכללי לא דרש מחיל-הים להשמיד את ציי האויב. אולם, מפקדי חיל-הים חשו נכשלים, שכן על פי תפישתם, אחד מיעדי החיל הוא השמדת ציי האויב, ולפי אמת מידה זו, מובן שלא עמדו במשימה. בחלל האוויר ריחפה בכל עוצמתה, התחושה שחיל-הים בעצמו גרם לכשל, בהאדירו את יכולת האויב, ובתוך כך יצר במטה הכללי חשש כבד מעוצמתו של האויב. תחושה זו היטיב לתאר מפקד אח"י "יפו", סא"ל איציק קט: "הגזמנו בהערכת האויב, הצי המצרי, ולכן המטכ"ל הודאג יותר מדי. הפסיכוזות שהוחדרו למטכ"ל על יכולתם לא אפשרו ניהול מלחמה בצורה יעילה."

מקורות

אלי אורן, חיל הים במלחמת ששת הימים, נחשונים.

אריה רונה, חיל-הים במלחמה, בתוך: מלחמת ששת הימים קתדרת מפקדים וחוקרים, עורכים: בני מיכלסון ואפי מלצר, רעות, 1996.

זאב אלמוג, מפקד שייטת-13 – הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, אור יהודה, 2014.

יוסף דרור, הקומנדו הימי – אליו וממנו, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1985.

יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספריית מעריב, תל-אביב,1993.

מה"ד-היסטוריה, מדור חיל-הים, מלחמת ששת הימים, ערכו: א. ליפשיץ ורבקה כהנא, 1970.

סיום לקט לקחים שהועלו בכנס קצינים בכירים של חיל-הים בשייטת 13, 8 באוקטובר, 1967.

צדוק אשל, שמואל טנקוס, מהירקון עד חיל-הים, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, תל-אביב, 2003.

שלמה אראל, לפניך הים – סיפורו של ימאי, מפקד ולוחם, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל-אביב, 1998.

שמעון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ, אפי מלצר בע"מ, רעות, 2000.

A. J. Cristol, The Liberty Incident, Brassey, Inc, Washington. D. C. 2002.

B.Cooper, The War of the Gunboats, Pen and Sword, 2009,Barnsley.

D. Pop, England Expects – Nelson and the Trafalgar Campaign, Chatham Publishing, London, 1959

D. Pope, Flag 4, The battle of coastal forces in the Mediterranean 1939-1945, Naval Institute press, Annapolis, 1998.

. צדוק אשל, שמואל טנקוס מהירקון עד חיל הים, משרד הביטחון, תל-אביב 2003, עמ' 79-78.

. שם. שם.

. בהיותו מפקד חיל הים, אמר יוחאי בן-נון: "הזרוע הימית של ישראל צריכה להיות ארוכה, מגוונת ויעילה, כשהיא נשענת בעיקר על סטי"לים, צוללות, ועל שייטת 13 בעלת אמל"ח חכם ומגוון, אני מאמין בגמישות ההפעלה ובעליונות האדם הלוחם." יוחאי בן-נון, התקופה לקחה אותנו, משרד הביטחון, 2003, עמ' 116.

. אלי אורן, חיל הים במלחמת ששת הימים, בתוך נחשונים, מערכות, עמ' 182. כמו כן ראה: שלמה אראל, לפניך הים, משרד הביטחון, תל-אביבי, 1998, ע"ע 179-188.

. ראה אצל א. אורן ע' 204, בהתאם ל: מפקדת חיל הים עיקרי תוכנית העבודה לשנים 63-64, מרץ 63, ארכיון צה"ל.

. שלמה אראל, ערפל היסטורית המלחמה", בתוך מלחמת ששת הימים – קתדרת מפקדים וחוקרים, בני מיכלסון ואפי מלצר עורכים, רעות 1996, עמ' 293.

. איתן ליפשיץ ורבקה כהנא, מלחמת ששת הימים – חיל הים מה"ד היסטוריה, צה"ל 1970, עמ' 19.

. שלמה אראל תאר את המצב כך: החייל היה משול למי שרגלו האחת בחוץ לארץ – בסט"ילים וצוללות החדשות, ורגלו השנייה נאחזת בקרקע, ההולכת ונשמטת מתחתיה: סדר הכוחות שעמד לפקודתי עם תחילת מצב הכוננות, היה אבסורדי עד כדי גיחוך..." ראה: לפניך הים, עמ' 258.

. א. אורן, ששת הימים, עמ' 184. על שיפוץ אח"י "אילת" ראה: יצחק שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת. מעריב, תל אביב 1993, עמ' 194. טבלת הסד"כ בהתאם ל: מלחמת ששת הימים – חיל הים ומה"ד היסטוריה, עמ' 15.

. מלחמת ששת הימים – מה"ד , ע"ע 19 - 20

. אראל, לפניך הים, עמ' 259.

. א. אורן, ששת הימים, עמ' 187. יתכן והפעולות האלה של המצרים, הושפעו מתוכנית הונאה ישראלית ("לשון אדומה") במפרץ אילת.

. מה"ד – מלחמת ששת הימים, עמ' 10.

. א. אורן, ששת הימים, עמ' 189. וכן ש. אראל, לפניך הים, עמ' 264.

. מה"ד – ששת הימים, עמ' 73.

. מה"ד – ששת הימים, עמ' 74. מובאים דברים מפי מפקד החייל.

. הנחיית הרמטכ"ל, באשרו את המבצעים, הייתה: "רק לא ללכת על לא בטוח", ראה: מה"ד ששת-הימים, עמ' 79.

. ש. אראל, לפניך הים, עמ' 262. מפקד חיל-הים טען, כי חרף אובדן גורם ההפתעה, לא היה מנוס מלפעול כפי שפעלו הכוחות.

וכן ראה: א. אורן, ששת הימים עמ'191, מעיר על כך א. אורן: "יצוין כי מברק המודיעין עם פירוט המטרות נשלח לאח"י "תנין", אך לא נקלט על ידה, מאחר שהייתה בצלילה בדרך לנק' ההורדה. לכוח בפורט-סעיד היה מידע חלקי... בקשות חל-הים לביצוע גיחות צילום מעל בסיסי האויב העיקריים לפני השקיעה נדחו כולם. שם. עמ' 204.

.[19] מה"ד, ששת הימים , עמ' 91. למיטב ידיעתנו חסרה אח"י "חיפה" את היכולת להפגזת חוף בהיותה בתנועה, עקב מערכת בקרת אש, שהייתה פחות משוכללת מזו של אח"י "יפו" ו"אילת".

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 102.

. לגבי זיהוי החוף קיימות שתי גירסאות, מפקד ה"נוגה", טען שהחוף התגלה בטווח 24 מייל וכי ניתן היה לזהות בבירור את מפרץ הבניאס. מפקד כוח שייטת 13, טען שהמפרץ לא זוהה, וכי סגן מפקד אח"י "נוגה" הצביע על מגדלור נמל לטקיה, שככל הנראה לא פעל. ראה מה"ד, ששת הימים עמ' 104.

. דבריהם של שלמה אראל ואיזי רהב, מובאים ב: ז. אלמוג, מפקד שייטת-13 – הפלגות חיי, כנרת, זמורה- ביתן, אור-יהודה, 2014, עמ' 358.

. רמ"חים בזמן המלחמה, אל"מ איזי רהב, סגן מפקד החיל.

. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 359-360. וכן הערת הנ"ל על דבריו של יוס'לה דרור: "אני רואה שני עקרונות חשובים, הקשורים ומשתלבים זה בזה: א. היצמדות למטרה ובידיעה בכל מאודך ("לא בכל מחיר"). ב. יחס של קדושה לחיי-אדם. מכאן ניתן להבין, כי בתנאים מסויימים ישנה אפשרות להורות לא לבצע המשימה. ראה: י. דרור, הקומנדו הימי אליו וממנו, משרד הביטחון, הקיבוץ המואחד, 1985, עמ' 33. וכן ראה הדיון בסוגיה זו אצל: ז. אלמוג, הפלגות חיי, הערות שוליים עמ'361-360, המנתחות ודנות בסוגיה של "בכל מחיר", השפעתה על הלוחמים ודרך הטיפול שנקט בה, כאשר פיקד על שייטת 13 לאחר מלחמת ששת הימים.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 365.

.[26] שם. עמ' 366.

.[27] ז. אלמוג, הפלגת חיי, עמ' 366-367. בעניין זה ראה: ש. אראל, לפניך הים, בעמ' 264-365, מתאר את מחשבותיו לגבי מינוי המפקדים הבכירים, אלוף יוחאי בן-נון ויוס'לה דרור.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 374.

. שם. עמ' 375.

. ראה תוצאות קרב הרומני בין סט"רים שלנו לבין הסט"רים המצריים. ניתוח המביע את דעתו של זאב אלמוג מפקד חיל הים ושייטת 13 לעתיד לבוא. ראה: ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 377-378. בדו"ח של מה"ד הסט"רים הסוריים מצויינים כשהם חלפו בטווח 500 יארד מאח"י "נוגה". מה"ד – ששת הימים, עמ'105.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 109-110.

. שם. עמ' 111. על פי עדותו של רס"נ זאב אלמוג, ראה: שם. זאב אלמוג היה בתפקידו הקודם ק. אג"מ שייטת 13 והכיר הייטב את התוכניות.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 112.

. המחבר אינו זוכר שנערך תדריך לכוחות על סיפון אח"י "יפו". לפי סיכומים של פלגה 914, הייתה אמורה להתקיים "התקפלות" בשעה 03:00 (6 ביוני), מהאיסוף למפגש, זאב אלמוג זוכר שהזמן האחרון נקבע לשעה 05:00, שם, שם.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 113. מברק זה נשלח בעקבות שיחה בין הרמטכ"ל למפקד חיל-הים: "אל תכניס אותם לפנים, שלא תטביע לי משחתת שם, על יד פורט-סעיד, אנו לא רוצים לראות 200 איש צפים במים על-יד פורט-סעיד". שם, שם.

"מפקד כוח המשימה ומפקד אח"י "יפו" טענו, שלא היה בידיהם מספיק מידע שעל-פיו יכלו להסיק שעם אור ראשון ב-6 ביוני, לא קיימת יותר סכנה לתקיפת כלי שיט שלנו על-ידי חיל-האוויר המצרי. היעדר ידיעות אלה השפיע על ההחלטה, מאוחר יותר, להוציא את אח"י "יפו" והסט"רים בין 03:00 ל-03:30 עם אור ראשון של ה-6 ביוני, מבלי שנוצר מפגש עם "הציפור". מה"ד, ששת הימים, הערת שוליים, עמ' 113.

. קיימת אי התאמה בין הפקודה שנתן תלם לזו של אלמוג. "התיקונים לפקודה נוקבים מפורשות בשעה 03:00 כמועד להתקפלות כוח המשימה מזירת הפעולה, אף שבתדריך האחרון עם מפקדי הסט"רים על אח"י "יפו" הוסכם על 05:00, שזו תהיה השעה האחרונה להמתנת הסט"רים. מוסיף על כך זאב אלמוג, כי בטרם עזב את אח"י "יפו" אמר לבני תלם כי קרב שטח לא רק שלא יפריע לפעולה, אלא שהוא יוכל לנצל זאת לאיסוף הלוחמים. ראה: ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 317.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 117.

. הכוח היה מפוצל: שני סט"רים ט-203, ט-207 נעו לנקודת ההמתנה של איסוף כוח שייטת 13. ט-206 נשארה ליד אח"י "יפו" ככוח שיוכל לסייע לה אם תופיע צוללת באזור, למרות שהייתה נעדרת כל אמצעי לגילוי צוללות, ויכלה לתקוף צוללת רק כמטרת שטח. בינתיים התקבלו מספר ידיעות מודיעין על פעילות סטי"לים אוסה ואף סט"רים במבואות פורט-סעיד. על כך ראה: מה"ד, ששת הימים, עמ' 117.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 324.

. זאב ניסה להקים קשר עם המשחתת בתקוה למנוע את השמדת ה"חזיר" השני, הקשר לא הוקם ו"החזיר" הושמד. שם, עמ' 326, וכן מה"ד, ששת הימים, עמ' 125.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 133. איסוף "החזירים" התרחש כ-8 עד 10 מייל, כוח שייטת 13 נאסף על-ידי "החזיר" בשעה 0240, ניתוק המגע עם הסטי"לים התרחש בשעה 0238 .

. ללא ספק, מפל"ג 914 והכח שלו ט-203 ו-ט-207 הפתיעו את שני הסטי"לים שנעו לכיוון הנמל, בקלות יחסית, ניתן היה לסגור טווח אליהם ולהשמידם, דבר זה לא הפריע לכוח שייטת 13 להיאסף על ידי "הציפור", החשש מתותחי חוף היה מוגזם, משום שבידי המצרים לא הייתה אפשרות לקבל תמונה ברורה ולהבחין בין כוחותיהם לכוחות התוקפים ולאוניות העוגנות. ראה: ש. עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ, רעות, 2000, עמ' 229.

. נקודת המפגש בין הטרפדות לכוח שייטת 13 נקבע ל-12 מייל מהנמל, לאחר ניתוק המגע לא המתינו הטרפדות לכוח שייטת 13.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 137, ועדות מפקדה.

. מבוסס על: מה"ד, ששת הימים, עמ' 139-144.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 146. הצוללת שהתה בנמל פעמיים מה-20 למאי ועד ל-1 ביוני, אך תוכנית הפעולה לא הוצגה לדרג הפיקודי. ראה גם ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 340-341.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 148.

. שם, עמ' 149.

. מאחר ובדרכה לכיוון נקודת האיסוף פעם נוספת, לא נצפתה פעילות אויב, עלה החשש אצל מפקד ה"תנין" שמא התגלתה פעילותה עם נפילתם בשבי של הלוחמים.

. על פעולה זו עוטר איוון – רס"ן אברהם דרור באות העוז. בבדיקה שנעשתה התברר כי אכן היה פגם באחד ממרכיבי הטורפדו, אשר גרם ככל הנראה להחטאה. תקלה זו תוקנה לאחר מכן.

. א. אורן, חיל הים במלחמת ששת הימים, עמ' 202, וכן מה"ד, ששת הימים, עמ' 193.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 183.

. המטוס המסייר, "נורד" עם תצפיתן של ח"י, זיהה את האוניה כאונית עזר של הצי האמריקאי וכך היא סומנה במי"ק החילי. לאחר מספר שעות נמחקה האוניה משולחן הסימון.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 198.

. הוברר כי זיהוים של הטייסים את הכיתוב על דופן האוניה CPR-P-30 היה שגוי. האוניה נשאה כיתוב אחר: GTR-5,Genral Technical Research.

. א. אורן, ששת הימים, עמ' 200. בעניין זה ראה בהרחבה:

A. J. Cristol, The Liberty Incident, Brassey, Inc, Washington. D. C. 2002, pp. 27-29.

. השדר של אדמירל נלסון בקרב טרפלגר לצי שבפיקודו, סמוך לפתיחה באש על הצי הצרפתי והספרדי, ראה:

D. Pop, England Expects – Nelson and the Trafalgar Campaign, Chatham Publishing, London, 1959, P.237.

. י. שושן, הקרב האחרון של המשחתת אילת, ספריית מעריב, 1993, תל אביב, עמ' 206-207.

. שם. שם.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי עמ' 300, וכן: ש. עדן, אנשי הברזל, עמ' 243.

. י. שושן, שמחתת אילת, עמ' 214. כן ראה את הערתו של אלי רהב, אצל: ש. עדן, אנשי הברזל, עמ' 250.

. ש. עדן, אנשי הברזל, עמ' 250.

. ויקיפדיה, קרב רומני, 19.09.2015

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 350, הערת שוליים.

. בכוונת טורפדו כזו היו מצוידות ספינות במלחמת העולם השנייה.

ראה: B.Cooper, The War of the Gunboats, Pen and Sword, 2009,Barnsley, pp. 96- 97.

. .57 J.Cristol, The Liberty Incident, pp. 55-

. D.Pope, Flag 4, The Battle of Coastal Forces Press in The Mediterranean 1939-1945, Naval Institute Press, 1998, p.290.

. בעניין המנועים ראה בהרחבה: ש. עדן, אנשי הברזל, עמ' 206-222.

. גם בספינות בפלגה 912, באזור ים-סוף, היה מותקן מכ"מ "Decca", אומנם מדגם אחר, אולם תנאי הזירה בדרום היו שונים והמכ"מ פעל בדרך כלל היטב, למרות שהיה ממוקום בגשר הפתוח ונתון לכל פגעי מזג האוויר.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 382.

. שם, עמ' 383.

. שם, עמ' 384, על השוני בין דעותיהם של יוס'לה דרור וזאב אלמוג לגבי דבקות במשימה, ראה אצל: ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 360, וכן הערת שוליים באותו עמוד.

. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 363-366, וכן: ש. אראל, לפניך הים, עמ' 264-265.

. מה"ד, ששת הימים, עמ' 133-137. וכן: ש, עדן, אנשי הברזל, עמ' 229.

. מה"ד, ששת הימים עמ' 105-106. ז. אלמוג, בספרו "הפלגות חיי", מנתח באריכות את הדחת מפקד האוניה, ומביע דעה ברורה נגד פעולה זו שננקטה על ידי מפקד חל הים. ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 374-378.

. י. שושן, הקרב האחרון, עמ' 206.

. שם, עמ' 208.

. שם, עמ' 214.

.[79] שם. י, עדן, אנשי הברזל, עמ' 250.

. שם, שם.

. שם, שם. ראה התייחסות בעניין זה אצל: ש. אראל, לפניך הים, עמ' 289-290.

. מובא אצל ז. אלמוג, הפלגות חיי, עמ' 380, המקור: סיכומים "מכנס קצינים בכירים" שייטת 13, 8 באוקטובר 1967, עמ' 10.

. א. רונה, חייל הים במלחמה, בתוך: מלחמת ששת הימים, קתדרת מפקדים וחוקים, עורכים: ב. מיכלסון ואפי מלצר רעות, 1966, עמ' 98-104.